"אטום! אטום! אטום!" הוא צעק עליה באטיות ובעצם על עצמו.
הוא הולך מקיר לקיר בחדרה הורדרד, הוא לא רוצה להבין, לא רוצה
לדעת על האטימות שבה, הוא לא מבין שהיא ישנה שנת נצח ושמזמן
מכרה את נשמתה בזול למן מסך מרובע שמשתמע בחייה כחיים.
חייה בוירטואליות משוועת והטיפשות גברה עלייה.
אולי פעם בחיים אחרים היא הייתה כל כך פחות שטחית וגם יותר
מציאותית, והיום הכל נעלם במן ערפל שיש לו כתובת אימייל.
חלונות נפתחים ונסגרים והתקתוק על המקלדת הופך מהיר יותר
ויותר
ועוד זכרים מצטרפים לרשימה ארוכה ולא אמיתית, וכך מוצאת עצמה
כל יום, כל היום
ובלילה שקט, מבינה שבין השמיכות היא לבד
שמזמן איבדה אותו ה"מושיע" שלה ה-מציאותי הזה.
מבינה שהוא וויתר
והיא לבד
והכל נותר במן אשליה, שאולי פעם
אם הייתה נשארת איתו
הייתה מתעוררת ומצליחה להיות
אמיתית.

הוא ניצוץ באפלה שלה
כשתפקח את עינייה לראות זאת
הוא יעלם בין הצללים.