לפחות פעם בחודש, בדיכאון החורף הזה, יש מקום אחד שמושך אותך
לצאת אליו. את מתחילה להזיע רק מהאווירה, החום, הצפיפות, ההלם
ממה שאנשים יכולים ללבוש. המקום הזה נקרא - מועדון.
את מתחילה להיכנס לקצב, לא משנה איזה תקליט מתנגן, העיקר שכבר
לא יהיה קר. ואת מתחילה לפזז, ואז נכנסים שירים שגם גורמים לך
לשיר ולצרוח תוך כדי תנועה.
ואת מחייכת, את בשלך, את והקצב.

לפחות פעם בחודש, כשכל החברים מהצבא והלימודים מוצאים זמן,
כשאתה רוצה להתנחם משיברון לב מסויים, אתה יוצא למועדון, מקווה
שמישהו אחר יוציא אוטו, כי אתה לא מתכוון לוותר על השתייה,
ובהשפעתה יבוא האומץ והביטחון להתחיל עם בנות. איזה להתחיל,
פשוט להיצמד אליהן ולרקוד ולראות מה יקרה, ביוזמתך כמובן.
עיניך נוצצות ומאתרות, ואתה בשלך, אתה, הקצב, והבחורות.

את מקבלת בברכה כל סגנון של מוזיקה, ומתלווה לחברותייך שזזות
בין השירותים, לבר של הטקילות, ובינן לבין עצמן.
את יודעת מה בדרך-כלל קורה במקומות כאלה, אבל באת רק כדי
לרקוד, ואולי להיתקל בכמה זוגות עיניים אחרות. אז את מנסה פוזה
ומתפתה לקחת שאכטה מסיגריה שחברה שלך דחפה לך קרוב לפה, תוך
כדי בהייה בבנאדם עם עיניים נוצצות שנראה כאילו מנסה לאתר
מישהי, ואז הוא נעלם.

כולם ממשיכים לרקוד, עד אור הבוקר, וכמעט לפני שהדי-ג'יי סוגר
את הבמה, את דווקא מרגישה מאוכזבת ומבואסת.
אותו בחור שלא ניגש, גרם לך להרגיש לא יפה, ולא מושכת.
בעוד הוא בינתיים מספר לחבר'ה: "בא'נה, ראיתי את הבחורה הכי
מדליקה במסיבה, כמה חבל שהיא מעשנת..."