1.1.05

הייתי צריכה ליפול.
הייתי צריכה לרדת עוד מדרגה אחת, להוריד את הרגל בסדק העמוק
ההוא ופשוט - ליפול.
על הראש, על הבטן, גב, ברכיים... הייתי לוקחת הכל! כל נפילה
הייתה מתקבלת.
אבל עצרתי את עצמי.
יכולתי לגרום להכל לעצור באותו רגע. רגע אחד, שנמנע ע"י מחשבה
אחת. אין לי מזל עם מחשבות...
והרגע הזה גרר רגע נוסף, שגרר רגע נוסף שגרר אחריו הרבה
מחשבות. כי מה אכפת לרגעים? הם את המחשבות שלהם מביאים ואז
הולכים, אני זאת שצריכה לסבול אחר כך את המחשבות.
ומחשבות... זה לא כזה עם נחמד. הן מדברות הרבה, מתערבות יותר
מדי, שואלות המון שאלות... אני תמיד אוהבת שאיזה רגע לא שם לב,
ומביא איתו איזו מחשבה עייפה בטעות. כזאת אחת שאין לה כוח,
והיא לא שואלת שאלות ולא מחטטת יותר מדי... פשוט יושבת בשקט.
מחייכת לפעמים. מדי פעם אומרת את מה שהיא יודעת שהיא חייבת
להגיד, אבל היא לא מחפשת להעמיק בנושא, וזה מרגיע אותי.

הרגעים לא מבינים שלא תמיד אני מסוגלת לעמוד בכמות המחשבות
הזאת. לפעמים יש להן דרישות מאוד גבוהות! אז בגלל זה אני אוהבת
שרגע לא שם לב ומביא איתו מחשבה עייפה.
ב- 97' יצא חוק שלכל מחשבה מגיעות 6.5 שעות מנוחה. אבל עובדה
שלא אוכפים את החוק הזה, כי הנה מזדמנות לי כמה מחשבות רגועות
ביום. גם אם הן כבר עייפות ויודעות שלא תהיה בהן תועלת, אבל
רגע אחד בכל זאת מצא לנכון להביא אותן, הן לא יתלוננו. הן יעשו
את העבודה שלהן, טוב ככל שיוכלו, ואז ילכו לנוח. ככה הן.
ארורה המחשבה שהחליטה למרוד ולעצור את הרגע! ברגע אחד הכל היה
נעלם, הכל היה נפתר! איך בכלל היא עשתה את זה?! ז"א, איך זה
אפשרי? מה מחשבה צריכה לעשות כדי לעצור רגע? ולמה באותו רגע לא
יכולתי לקבל איזו מחשבה עייפה...


הייתי צריכה ליפול.