השעה ארבע וחצי,
הרגע יצאתי מאולם גדול בהרצליה, אבא התהלך מאחוריי.
רק אני ואבא, אמא חולה ואחותי החליטה לבלות את השישבת אצל
דודים.

אבני כורכר רצפו את החניה המסוגננת- נכנסתי למכונית,
השענתי את הכיסא אחורה ככל שיכולתי ועצמתי עיניים,
חורף עכשיו ובחמש השמש כבר מתחילה לשקוע,
חודרת לעיניים במין נימה פולשנית.
אני עדיין יכול להרגיש את הקרניים שלה על פניי.
אבא נכנס והתחלנו לנסוע.

בהתחלה יכולתי להרגיש את אבני הכורכר מתחת לגלגלי המכונית,
לאט לאט זה נרגע ונכנסתי למין מצב משונה,
שינה לא שינה, טראנס עמוק של שיתוף פעולה עם קרני השמש
וגלי הרוח המלטפים מחלון הרכב הפתוח.

הייתי חופשי, הרגשתי איך הנפש שלי מתענגת על כל שנייה של שקט,
כל נגיעה קלה של רוח וחומה הנגה של השמש.

מבעד לשמשת המכונית, בזווית בה שכבתי, ראיתי רק את צמרות העצים
בצידי הדרך, שדרות ירוקות שכאילו ליוו אותי בדרכי הביתה.

אני יודע שמכאן לא אזכור הרבה, בעיקר את האופוריה החמימה.
אני פוקח את עיניי ומתיישב,
אבא מבחין בי ושואל ברוגע "איך ישנת?",
"מצוין" אני עונה לו.
"גם אני" הוא משיב,

ורק אז אני מבין שאנחנו כבר לא על הכביש.