"אין להם סיכוי ביום הדין, לשדים ההם. הפרויקט הזה יחסל את כל
טיעוניהם אחת ולתמיד." אמר המלאך הגבוה לעמיתו הגבוה ממנו
בראש, חזו זקוף, פניו היפיפיים קורנים גאוה וכנפיו הלבנות עם
נוצותיהן הרכות כמשי מנענעות בהתרגשות מאחורי גבו.
"כן פרויקט ההרבעה המכוונת שלך בהחלט היה רעיון גאוני. תאר לך
את תדהמתם כאשר נוכיח להם כי בני התמותה מוצאם מהמלאכים! בשבעה
דורות בלבד הצלחנו לרכז את התכונות הטובות של בני אדם עד
התוצאה הזו ואני מאמין שבעוד לא יותר משבעה נוספים נשיג מלאך
מלא שיהיה מושלם מכל בחינה!"
מושא שיחתם ישן לו בשלווה על שולחן מעבדה רגיל לחלוטין, מלבד
העובדה שצף על ענן והיה ברגע ההוא משייט אי שם מעל האוקיאנוס
ההודי.
היה זה נער צעיר, בן לא יותר משמונה-עשרה, אשר נראה רגיל לגמרי
מלבד מבט השלווה השמימי על פניו הרכות והיפות באופן בלתי אנושי
כמעט, וכמובן זוג הכנפיים הקטנות אשר בלטו מגבו והיו קטנות
בבירור מכדי לשאתו באויר.
"הדבר בהחלט ייתן בידינו את היתרון ביום הדין, כאשר ייקבע הצד
שיקבל סמכות שלטון על האדמה."
"אולי אפילו יקבע העניין לתמיד הפעם. העימות לא יידחה לעוד
אלפיים שנה כמו בפעם הקודמת." הוסיף המלאך הראשון.
"איני יכול לשוות בנפשי דבר אשר הם יכולים להציב כנגד הוכחה
ניצחת כזו... אף על פי כן עלינו לשמור זאת בסוד עד למועד
העימות הבא. מוטב כי לא תזכיר זאת באוזני אף מלאך אחר בינתיים,
וגם תזיז את הענן הזה למקום פחות צפוף, אולי מעל הקוטב הדרומי
או לב האוקינוס או הסהרה. אני אדווח ישירות לו. מוסכם?" אמר
השני בנימה חמורה, אם כי גם כנפיו שלו החלו מרטטות קלות.
"מוסכם." השיב הראשון ומיד ניגש למלאכה. הענן החל משייט לו
במהירות גבוהה במקצת מאשר קודם לכן, והיה עושה את דרכו דרומה.

"המלאכים יפי הנפש הסתומים האלה לא ידעו מה נחת עליהם. עם מה
שהשגנו פה אנחנו ננצח במועד העימות הבא בלי להזיז טלף!" הקול
החלקלק הדהד ברשעות עוד רגע ברחבי המערה הטחובה המוארת רק ע"י
נהר הלבה הרותחת שחצה אותה.
"כן! אנחנו נמחץ אותם לחלוטין! אנחנו נקבע את עתיד המין
האנושי ולא הצדקנים המתייפיפים ההם!" אמר קול שונה אך בעל
איכות מרושעת דומה.
פרף אור חטוף גילה שני יצורים נמוכים בעלי צורה כללית כשל אדם
אך מעוותים ומשונים למראה, עם כנפי העור הגרמיות שלהם, עורם
המיובל והנוקשה ממנו מזדקרים קוצים חדים בנקודות שונות, זוג
הקרניים הבולט מראש כל אחד מהם וניביהם העצומים והחדים נוטפי
הריר, אשר טיפטף מדי פעם ופגע ברצפה בלחש כשל חומצה מאכלת.

צחוקם המחריד הדהד דקות ארוכות במערה (גורם לעטלפים שנתלו
מתקרתה לריב ביניהם ולכמה שהיו באויר לאבד את דרכם ולהתנגש
בקירות המערה), בעודם מסתכלים בדמות הרועדת בפחד אילם בקצה
המערה, אשר נראתה כנערה צעירה אשר ניבים קצרים בלטו מפיה וכנפי
העור הקטנות הבולטות מגבה התחככו עד זוב דם בקיר האבן
מאחוריה.
"הוא יהיה מאוד מרוצה כאשר אדווח. לחשוב שהשגנו את זה רק
בשבעה דורות... חכה ותראה מה יהיה פה בעוד שבעה!"