כשלילה יורד, אני מתעוררת,
ואתה נשכב לידי בדמיון.
עם אור של זריחה אני כבר רועדת,
גופי המזיע חוזר שוב לישון.
בלילה לבן של קיץ בודד,
שמיכה לבנה שוב נמתחת כאילו
הייתה עור שני לגופי העומד
בתלאות התסכול, וצועק הוא הצילו.
עירום של שגרה, ואיש לא נוגע,
כמו עץ נופל ביער, ואיש אינו שומע
איך בכיתי אתמול כשכלום לא קרה,
איך רצתי כל הדרך חזרה
הביתה.
תן לי סימן, שלח בי ברק,
פרפר שינחת באפס מרחק
מידי המרפרפת על גופו של אחר,
הנוגעת בחוסר רצון, בהסתר.
כשאשכב שוב לישון עוד תחזור לידי,
תתקיים כך בנחת בקור צילי,
עם דמות מטושטשת וברורה כאחד,
נירדם חבוקים וצמודים, יד ביד.
עירום של שגרה, ואיש לא נוגע,
כמו עץ נופל ביער, ואיש אינו שומע
איך בכיתי אתמול כשכלום לא קרה,
איך רצתי כל הדרך חזרה
הביתה. |
