אני רוצה לדבר איתו שוב.
אני רוצה להגיד לו יותר מ"היי" ו"ביי".
אני רוצה שבאמת ננהל שיחה.
לא באייסי... פנים מול פנים.
אני אפילו אתפשר על טלפון!
יודעים מה... גם אס.אמ.אס טוב!!!
אני רוצה...
והוא לא.
זה מספיק לו.
אולי אפילו מעל ומעבר...
מעניין אם אני בכלל חשובה לו... קצת.
מעניין אם אכפת לו ממה שאני רוצה.
מעניין.... אותי.
לא אותו.
האם הוא אי פעם יחזור לדבר איתי?
האם אי פעם יהיה לא אכפת ממני?
האם אי פעם, הוא יכיר בקיומי?
אני מתפללת שכן... אני.
לא הוא.
הוא בטח אפילו לא חשב על זה.
הוא בטח מרוצה מהמצב עכשיו.
הוא מרוצה... אני לא.
חברים שלו אומרים לי שבזמן הקרוב בטוח לא.
אבל לכו תגדירו "קרוב"... מי יודע מתי זה!
אני רואה אותו במסדרון ואומרת לעצמי שאולי הפעם,
רק הפעם, זאת תהיה שיחה של יותר מזה...
אבל לא. זה שוב חוזר על עצמו.
"היי" "מה נשמע?" "ביי"...

טיפשות מטומטמת!