זה לא באשמת אף אחד, באמת. זה הכל באשמתי, אין צורך להטיל את
האשמה על שום בן אדם אחר.
הרגשתי כלואה בחיים האלה, לא הרגשתי אושר אמיתי כבר הרבה זמן
ואני מקווה שאולי עכשיו אני אוכל לשמוח, או שאני בכלל לא ארגיש
כלום, אבל זה עדיף מאשר לסבול.
הבעיה היא אצלי. לא יכולתי לבקש עזרה, וגם אם הייתי מבקשת אני
לא חושבת שמישהו היה יכול לעזור לי. אולי זה לא הפתרון, אולי
יש עוד דרכים לצאת מהבעיות שלי, אבל נמאס לי להתאמץ לחשוב על
פתרונות, נמאס לי לחפש את האושר, הוא כבר לא בהישג יד כמו שהוא
היה פעם. עכשיו זה הכל העמדת פנים, ה"אושר" הזה.
מבפנים נקרעתי, צעקתי לעזרה, אבל רק מבפנים. ולא היה לי פתרון
אחר למצב.
אז אולי עדיף שזה יהיה ככה, כשאני לא בעולם הזה, אולי זה גם
יקל על חייהם של אנשים אחרים.
אני אוהבת את כל מי שאי פעם עזר לי, שהכרתי מקרוב ואהבתי,
ושבאמת התייחס לקיומי. אני אוהבת אתכם.
אני לא כועסת על אף אחד, רק על עצמי.

שלום.