והשחור הזה שעטף אותי, בלתי צפוי, סמיך כנזיד, ערפילי, ממלא,
מטשטש. והוא גימד אותי. סחף אותי איתו. שאב ממני את הכוחות,
היכולות והרצון להתנגד.

וכך זרמתי במחוזות עמוקים לא-שלי. נדרשת לענות תשובות עמומות
לשאלות מכשילות שנועדו להטעותני בדרך.
וצלחה ידם, צלחה. אינני אומרת שלא.

ואז יד נעלמה שלפה את הממאנת לגלות. והנה אני כאן. שטופה,
מצוחצחת. אני כאן, בתחילתה של דרך לבנים צהובות שטרם נטעמה על
ידי הזולת. ולא, היא לא שלי. דרך הלבנים הצהובות שהייתה לי,
הישנה, הוכתמה והושחתה. ואני לא נלחמת. אין בי עוד כח. המסע
הזה והמשא הזה, התישו אותי. ואני מקבלת בהבנה עילאית, ברוך
ובחמלה. מאבחנת, מאתרת, מטפלת.

ותראו אותי היום, הנה אני.
ואני נפקחת לאורך. קצות עצבים רוטטים. ובשרירים רועדים, כפותה
וכבויה, מתרוממת ממשעני. משען גס, מפוסל וכהה. ומתחילה במסע
הבלתי נגמר הזה, אל הנכון אל היש.
ושם, אני מקווה-יודעת, נדרשת להאמין, שאמצא את עצמי מחכה. כי
הנפש, רבת רבדים ומורכבויות מכפי שתיארתי, מכפי שסיפרו. והיא
המוליכה אותי בדרכים אפלות, משובשות. ואני בדרכיה שלה מובלת,
שלמה ובוטחת ויודעת. זו הדרך שלי.

ואיני יראה עוד.
ואני אמשול בה.