"תסתכל על התאריך." היא כתבה, "אתה מבין? כל בן-אדם שאני אשאל
יגיד- סתם תאריך, או אולי יום הולדת או יום אירוסים או משהו,
אתה מבין אף אחד לא יגיד לי שזה תאריך שחור, תאריך רשע, תאריך
שבו נקרע עולמי לשניים." ככה היא כתבה, היא תמיד כתבה לי
מכתבים, כל יום בלימודים, בשיעור היא כתבה לי "אף אחד חוץ
מאיתנו." מכתבים שמחים, מלאי מדבקות ושטויות, עטים צבעוניים
לכל שורה או כל משפט, הפעם המכתב היה כתוב בעט שחור, על דף לבן
עם שורות, בלי שום קישוט או מדבקה, אפילו השם שלי למעלה היה
כתוב בלורד שחור עבה, "אני רואה פה בבית-ספר כולם שמחים
וצוחקים, כולם מאושרים להיות פה- אבל הוא לא פה אתה מבין!? הוא
לא פה לשמוח איתנו ולצחוק. איך אפשר לצחוק כשלוקחים ממך את
הדבר הכי חשוב לך!?"
"אתמול ראיתי ילדים משחקים וילד אחד קטן בוכה, לקחו את הכדור
שלו- ולי לקחו אותו- אם על כדור אפשר לבכות וכולם מבינים את
זה. איך זה!? איך זה שילד יכול לבכות על כדור שלקחו לו בלי שאף
אחד יגיד כלום וכשאני בוכה אף אחד לא מבין אותי!? הרי גם לי
לקחו משהו, אז למה!? למה לי אסור לבכות!? למה אני צריכה ללכת
עם כולם לבית-ספר, לשמוח ולצחוק ולהמשיך לחיות כשהוא שם למעלה
לא יכול לחיות, לשמוח או לצחוק איתנו!? הוא הרי אהב כל-כך
לשמוח, לצחוק...לחיות. הוא אהב כל-כך לחגוג, ועוד לחשוב שבאמצע
מה שהוא הכי אהב לעשות לקחו אותו." היא אהבה אותו,  אני ידעתי,
השלתי את עצמי, אמרתי שהיא תתגבר, עברו שנתיים מאז, אבל היא לא
התגברה, היא גם לא תתגבר, היא אהבה אותו יותר מהכל. לא יכולתי
שלא לחשוב על זה שאם הוא היה אני, שאם אני הייתי זה שהלך
במקומו,  אני לא יודע אם הוא היה מקבל את אותו מכתב עלי, "הוא
היה כל-כך טוב, מלאך שלי, מלאכים באמת מקומם בשמיים, אלוהים
הוריד לנו מלאך אחד אבל לא ניצלנו את זה מספיק, ואז הוא חזר
למקומו, שנתיים, אתה מאמין?? שנתיים בלעדיו, איך הכל עדיין
רגיל!? למה לאף אחד לא איכפת? למה" אני מאמין, "שנתיים, כל-כך
מעט זמן שהוא לא פה- כל-כך הרבה זמן שאנחנו פה בלעדיו" היא
אהבה אותו, והיא לעולם לא תתגבר.