שומר ענק ומפחיד בכניסה עשה תנועת מחווה עם הראש וסימן שזה
בסדר להיכנס.
שלוש שעות אח"כ אני יכול להגיד שאם לא הייתי נראה לו, הכל
עכשיו היה נראה שונה מבחינתי.
מאיפה שעמדה הדלת היה קשה לראות בבירור את כל האוכלוסיה ואת כל
הפרטים, כנראה בגלל העשן.
המוזיקה ברקע גרמה לך לשמוע כמו זמזום כזה מציק שמעורב עם
דיבורים רחוקים ולא ממוקדים.
ריח חזק של יאוש ואלכוהול היה הראשון בו הבחנתי.
מיד אחריו הרגשתי בריח עשן סיגריות מהול בריח הצלחה. ברקע, ורק
עם תשומת לב מיוחדת, הצלחתי לבודד את ריח ההשפלה, שהיה חזק אבל
לא ברור, כאילו מוסווה במוזיקה.
על הבר, בצורה מפתיעה ישבו אנשים לבושים היטב. הם היו אנטיתזה
מוחלטת לחבר'ה שרקדו ברחבה, כאילו הסכימו בינם לבין עצמם שהם
מגזע אחר, עליון, כזה שלא מזיע, שלא נותן לאמוציות שלו להשתלט
עליו. תמיד קר ובשליטה.
שלוש שעות אח"כ אני חושב שאני שייך לגזע הראשון. זה קשור לאיך
שחינכו אותי.
לכוס הויסקי שלי היה מראה מוזר. אפשר היה להשוות אותו למראה
שרואה מטופל, ממרומי הספה עליה הוא שוכב בטיפול פסיכולוגי
אינטנסיבי.
הטיפול שלי יהיה כימי, הסכמתי עם עצמי. תהיה לו השפעה מרחיקת
לכת לטווח הקצר והשפעה מינורית, כמעט זניחה בטווח הארוך, או
שאולי בעצם הכבד שלי יחלוק עליי.
אחרי הכוס השניה הזמזום ברקע הפך להיות ממוקד. ראשון היה זוג
שישב לידי על הבר. היא ישבה עם רגליים משולבות ומחשוף עמוק,
מחזיקה בידה סיגריה כבויה. הוא ישב לידה, מסובב אליה עם גופו
ונשען
עם הסנטר על יד ימין שהייתה בעצמה שעונה על הבר. יד שמאל שיחקה
במצית שלה בתנועה רפויה, כמעט גוססת. הוא הסתכל על המאפרה
המעשנת וראשו היה בגובה החזה הענק והחשוף שלה. היא הייתה זקופה
והסתכלה בלי הפסקה על המצית שלה. היא נורא רצתה חזרה את המצית
שלה.
שלוש שעות אח"כ אני נזכר בסיבה שהזמנתי את הכוס הראשונה. זה
קשור לנפילה.
"אני לא מבין... מה לא בסדר... אני מוכן לעשות רק מה שתרצי...
רק תגידי לי מה... בבקשה רק הסבר..."
הוא דיבר בקול נמוך ורועד, מאופק, בשליטה. הוא בהחלט היה שייך
לקבוצה הראשונה.
"די כבר!!! מה אתה לא מבין, אתה פשוט לא מתאים לי. לא עשית שום
דבר. אני פשוט לא אוהבת אותך יותר..." היא לעומתו דיברה בקול
רם ויציב, כמעט מתפרץ בכל מילה, ובכל מילה שיוצאת לה מהפה הוא
מרגיש את עצמו יותר כנוע, יותר פגוע. כאילו מחטים קטנים ניתזים
ממנה אליו, ונתקעים לו בעיניים ובלב בדקירות חדות.  
היו עוד הרבה משפטים מהסוג הזה - הוא לחש והתגונן - היא הלכה
והזדקפה מעליו - הוא התכופף והתנוון - היא לקחה לו את המצית
מהיד להדליק סיגריה - הוא נשבר. הראש שלו נשמט למטה, מוטח בבר
המאסיבי, יכולתי לראות את הדמעות שלו מטפטפות לתוך הכוס ויסקי
שלו. גם הוא שתה ויסקי. כמוני.
היא קמה ולקחה את התיק הקטן שלה ביד אחת ואת המרטיני ביאנקו
ביד השניה, הסתובבה בהפגנתיות וצעדה עם ראש מורם לקבוצת בנות
שרקדה שם ברחבה. תוך כדי צעידה היא סובבה ת'ראש והסתכלה בי
בעיניים במבט מזמין וצורב כאחד. זה עשה לי ויברציות בכל הגוף.
פחדתי ממנה.
שלוש שעות אח"כ אני יכול להגיד שכנראה זה קשור בשליטה. השליטה
הזאת שאתה מרגיש שיש לדברים מסויימים עליך, כמו בקורי עכביש
ללא יכולת להשתחרר, עם ידיעה שסופך קרב ואין לך לאן לברוח.
לקחתי אוויר ואמרתי לעצמי שאני מקווה לא להגיע למצב שלו אף
פעם. סובבתי עוד פעם אחת את הראש. והסתכלתי עליה. באותו רגע
יכולתי לראות את עצמי יורה לה כדור בין העיניים. אני לא יודע
מה היה ביניהם קודם. אולי בעצם הוא היה מכה אותה עד זוב דם כל
יום כשהוא היה חוזר מהעבודה. אולי תמיד היא הייתה המושפלת.
אולי היום הוא זה שקיבל אותה בהפוכה... אבל זה לא משנה, היום
היא הייתה המכה והוא היה המוכה. ריח היאוש שלו נמהל בריח
האלכוהול שנשאר לי בכוס.

קמתי מרוח מהמקום עם כוס הויסקי הריקה שלי והוצאתי סיגריה.
התחלתי להתהלך בחדר המעושן והמיוזע בלי לדעת למה או לאן. נתתי
לויסקי להוביל אותי. לויסקי שלי היה טעם טוב כי הוא הושיב אותי
ליד מטר שמונים של בלונד מטורף.
שעתיים וחצי מאוחר יותר אני נשבע לכם שזה היה נראה לי אמיתי.
הבלונד חייך אליי מאחורי החיוך של האישה שישבה לפניו. עם
רגליים שלובות ועיניים אפורות התחלתי בדיאלוג אילם. אני אומר
משהו, והבלונד עונה לי ללא מילים.
"היא בטח משחקת איתך אחי", שמעתי לחשוש מצד שמאל, שנכנס לי
לתוך האוזן ופוגע לי בעור התוף תוך התנגדות איטנסיבית של כל
חלק שמאל של הראש שלי, שהתבטא ברעד לא מוסבר שהתפשט משם לכל
הגוף. מה לעשות, אני רגיש לעשן של אנשים זרים בתוך חלל האוזן
שלי. שעתיים וחצי אח"כ אני חושב ששם הייתי צריך לוותר וללכת.
מאחורי הקול והעשן ישב צעיר-מבוגר, מעשן בשרשרת, בתול נצחי,
ילד מזדקן, פתטי ובעל הארה, ערס מחשבים שכנראה מעולם בחייו לא
גרם לאישה שניה אחת של נחת או לפחות אורגזמה נורמלית. הוא ישב
לבד ונראה משועשע מעצמו ובעל שנאה עצמית בו זמנית.
נשארתי.
"אח שלו, תראה איך היא טורפת אותך עם המבט שלה, היא מתה שתזיין
אותה, לך על זה. זונה. בת זונה מה הייתי עושה לה ולצעיף באלף
שקל שלה שמונח סביב הבושם באלפיים שקל שעל הצוואר. לך, תזיין
אותה אני אומר לך, אני מכיר אותה. כולה מלייאנית, מפוצצת בכסף
ואין לה מה לעשות איתו. מתה לזיון מאחד כמוך." אחד כמוני?
חשבתי, מה זאת אומרת אחד כמוני. אני כרגע לא מוגדר. יצור מרחף
ללא זהות או הגדרה צורנית. אני חתיכת כלי קיבול לוויסקי, עשן
וקפריזות של בלונדיניות אילמות.
למה דווקא אני?
"אתה חמוד," אמר לי הבלונד מצד ימין ומיד אח"כ שיחק בשיער העוד
יותר בלונדיני שלו. "אתה פה לבד?"
"לא," עניתי בחוסר רצון, "את לא רואה שאני בחברתו של ידידי ג'ק
ובן דודו דניאלס?", הפתטי משמאלי העלה חיוך מרוצה על הפנים
שהתחלף מיד בכעס בלתי מוסבר. "מה אתה עושה? ככה אתה רוצה לדפוק
אותה?" שוב פעם העשן שיצא ממנו חדר לי לכל פתח אפשרי בגוף וגם
לכמה בלתי אפשריים. סובבתי אליו את הראש ולחשתי לו משהו באוזן.
הפרצוף שלו נעשה רציני, אח"כ מעוות מגועל ובסוף הוא קם והלך
בצעדים מהססים לכיוון דלת היציאה, בקצב שהולך ומתגבר עד כדי
ריצה. "הוא כבר לא יטריד אותי יותר", חשבתי. הבעיה של אנשים
כמוהו היא חוסר היכולת שלהם לתקשר עם המציאות בשום צורה שהיא.
הם מחליטים לתת לעולם הדימויים ולדימיון שלהם להשתלב בעולם
האמיתי וליצור מן מיזוג של שקרים שנראים טוב בעיניהם. ניצלתי
את זה.
שעתיים אח"כ אני יודע שאם הוא יראה אותי ברחוב עכשיו הוא כבר
לא יאמין לי שאני יכול להעלים אותו על זה שהוא מלכלך על אישתו
של הבוס המאפיונר שלי.
"סוף סוף הוא הלך והשאיר אותנו לבד הא?" עכשיו הייתי צריך
להתמודד עם המסה הבלונדינית הכל כך מחייכת וכל כך עצובה.
"קוראים לי ג'ינה. אתה תמיד נותן כזה כבוד לנוזל הצהבהב שיש לך
בכוס?"

שעה וחצי מאוחר יותר אני מסתכל על הנוף שיש מהמזח ורואה את
הירח הענק מסתכל עליי בהבנה. אני מספר לו ללא מילים והוא מקשיב
לי בסבלנות. מאחורי הראש אני מרגיש את הכאב של 9 מ"מ נלחץ בכוח
אליי. אני חושב בשלב הזה שהבלונדינית לא קיבלה את זה טוב
שהזכרתי את הילדות העשוקה שלה והתאווה המינית הבלתי מוסברת
שלה, תוך רצון למצוא סיפוקים מהירים מגברים שאיבדו את מהירות
התגובה שלהם או אם תרצו את הרצון להגיב. מי ידע שהתשובה שנתתי
לה עלתה בדיוק על הנקודה הכי כואבת בחייה, כאילו חדרתי לה
למחשבות מבעד למעטה הבלונד המזויף והעשן הסמיך.
אין ספק שהצלחתי לבודד את ריח ההצלחה מתוך העשן הזה. ההצלחה
שלי להבין למה לעזאזל היא נמצאת במצב שבו היא נמצאת, מכורה
בעצמה לכוח ולהצלחה ששכחה איך זה להרגיש משהו.
"ריח ההצלחה...", חשבתי לעצמי, הולך עוד רגע להתחלף בריח אבק
שריפה, דם ומלח ים כשהגופה שלי
תשוטט בין הגלים.

כוס הויסקי החמישית נמזגת בזמן שהבלונד שמימין מזיל את הדמעה
הראשונה אחרי כל מילות החסד שאמרתי לו. אני עכשיו מצטער ששניה
קודם זרקתי את השרץ שישב משמאלי. פתאום אני חושב שהוא היה יכול
להתאים לנימפומנית העסקנית שיושבת מימין ועכשיו מסתכלת במבט
קפוא, בלי החיוך המזויף של מקודם ועם דמעות שמורידות לה את
האיפור מהפנים. אני כבר מתחיל להצטער על זה.

כמה זיוף, כמה רוע. כל כך הרבה אנשים מסביב מנסים לחיות את
החיים שלהם מבלי להבין מה הם באמת עושים. אני רואה פרצופים ולא
רואה שמות. אני רואה אותם רוקדים ושותים, קמים ויושבים, מדברים
ומדברים... ומדברים. לאף אחד כאן אין מושג למה הוא יושב כאן או
מה הוא מנסה להשיג.
הנאה? איך זאת הנאה?! לא לחשוב? להתפרק מהיום הקשה? אני עובד
כאן הרבה יותר מתמיד. מנסה כל כך למצוא את הפינה הקטנה שלי כמו
כולם. מבעד לכוס החמישית המחשבות האלו מחלחלות לי לראש מבלי
יכולת שליטה ורק הסיבה האמיתית לזה שאני כאן מתחילה להדהד לי.
אני בהחלט זוכר את החברה שלי עומדת מולי בעיניים קרות כמו קרח
ואומרת לי שעתיים קודם לכן שאני פשוט לא מתאים. אפור לה מדי.
לא מספיק שמח לה. לא מספיק גורם לה לאושר. אני?! לא גורם
אושר?!
שעה מאוחר יותר אני עדיין עומד על המזח, עכשיו בלי האקדח לראש,
או שאולי הוא לא היה שם בכלל, אבל עם הרבה אלכוהול בדם ועם
זכרונות שאני לא יכול להיפטר מהם. כי אין לי כל כך איך.
אני קם ממקומי ומשאיר מאחורי בר מלא באנשים שיושבים עם הפנים
לשולחן. כמו הכותל המערבי. מחביאים את הפתקים שלהם בכוסות
שתיה, בברמנים בחולצות שחורות ואחד בשני. לכל אחד יש פתק עם
משאלה. כולנו דתיים. כולנו מחפשים הצלה. כל אחד מחפש אותה
במקום אחר. גם אם זה בחברה שלו או בכלב שלו.
קבוצת האנשים הראשונה נעלמת לי ואני הולך לכיוון הקבוצה השניה.
המוזיקה מתחזקת ואני רואה אותם רוקדים. כל אחד בדרך שלו. מזיז
את הגוף ומזרים את הדם.
חצי שעה אח"כ אני חושב שאם הייתי כמותם אולי לא הייתי במצבי
כרגע, ערום, על המזח, מול הירח, מנסה למצוא דרך שתביא אותי הכי
מהר למטה. לקרקעית.
"אין הגיון בריקוד", אני חושב לעצמי, זה לא באמת אומר או עושה
שום דבר. אני שם ידיים על האוזניים ומנסה לראות איך זה נראה
ללא המוזיקה. צדקתי, זה באמת מוזר.
מולי אני רואה קבוצה של ארבעה משתוללים בצורה מוגזמת. ביניהם
עומד אחד, קטן. מנסה להשתלב בקצב ולא מצליח. מסתכל כל הזמן על
זאת שהייתה כנראה איתו פעם. מנסה לדבר איתה ואני מצליח לראות
את תנועת הראש שלה ימינה ושמאלה תוך כדי צחוק מתגלגל. הוא מנסה
להמשיך לדבר איתה והיא מסתכלת דרכו וממשיכה להשתולל. אני לא
מבין מה יש לה כל כך להשתולל. היא לא מבינה את הנזק שהיא גורמת
לו. היא לא אשמה. היא פשוט לא רואה את זה. זה לא מעניין אותה.
אני מסתכל מסביב על כל הפאב ומרגיש את הלב שלי דופק בפעימות
הולכות ונחלשות. אני סופר אותם אחד אחד אומללים ומאמללים. כל
אחד יכול להיות בכל אחד מהצדדים של כל אחד. תלוי איך זה בא לו.
אין לזה חוקיות. יש לזה רק סטטיסטיקה.
הבחור הקטן הולך הצידה ויושב על המעקה, עדיין מסתכל עליה. אני
רואה את המבט שלו כבוי לגמרי.
עשר דקות מאוחר יותר אני חושב שאולי הוא היה מה שצריך כדי
לשכנע אותי סופית.
הוא שם את הראש בין הידיים ומתחיל להתנדנד כאילו מתפלל. ריח
ההשפלה מורגש לראשונה כאן מבעד למוזיקה. אני רוצה ללכת אליו
ולתת לו סטירה או לחבק אותו, אני כל כך מבין אותו. אני כמוהו.
אני כמו כולם. אני יותר טוב מכולם. כי אני לא באמת פה.
אני אלמותי ואני על סף מותי, אני מלא ברחמים ואני אכזרי עד כדי
ברוטליות. אני פשוט לא שייך לכאן.
פתאום האיש הקטן קם, הולך לכיוון האישה היפה ולוחש לה משהו
באוזן. היא מחייכת ומחבקת אותו.
הם הולכים מחובקים לשירותים.
"מסתבר שטעיתי", אני חושב לעצמי ומרגיש בחילה נוראית תוקפת
אותי, "מסתבר שיש פה קצת אנושיות מאחורי כל הכפור הזה".
דקה אח"כ אני יוצא מהפאב בריצה מטורפת. רץ לכיוון הים.
האלכוהול בדם מהווה דלק מטורף. העולם נראה  לי לגמרי הפוך.
הפנים של ההיא שהפילה לי את העולם לפני כמה שעות מונחות מולי
ואני רץ כדי לתפוס אותם. כדי להקיא. כדי לברוח, כי לא הצלחתי
לברוח עד עכשיו. עכשיו אני מרגיש שראיתי את כל מה שהייתי צריך
לראות. ולא צריך יותר. אני כנראה לא שייך לכאן. אני נעמד מול
הים ומרגיש 9 מ"מ מאחורה...

חצי שעה מאוחר יותר אני מתעורר על המזח, העיניים שורפות מדמעות
מיובשות. הראש קצת מסובב. אני רואה למטה את הים והשחפים. הראש
ממש מסובב והאור מתחיל לעלות ולהאיר את הים.
אחרי חצי שעה של עילפון אני מרגיש כאילו עברה שנה. אני נזכר
באתמול בצהריים כשהיא אמרה לי שהיא הולכת סופית. אני נזכר
בשומר שנתן לי להיכנס, בעשן ובריחות שבפאב. באקדח שמוצמד לי
לראש ונעלם (או שלא היה שם בכלל...) ואני נזכר בשניה לפני
שאיבדתי את ההכרה כשניסיתי לקפוץ למטה ומישהו עצר אותי.
אני מסתכל אחורה ורואה אותה, מדהימה ביופיה. יושבת מאחורי.
שומרת עליי. היא שם כבר שעתיים...

היא לא נתנה לי ליפול.
גם אתם אל תיפלו. בסוף... בסוף, עוד תודו לי על זה.