זה כבר כמה ימים שאני לא חושבת עליו.
אבל הרגש עדיין קיים הוא כבר שנתיים לא איתי והוא לא מרפה
ממחשבותיי. הימים כמו השנים עוברים מהר, הזמן לא עוצר מלכת,
אומנם תמיד רציתי שיעצור אולי לא להרבה זמן, אבל שייתן לי זמן
להתאבל! שייתן לי זמן למצות את התקופה של האבל, אבל לא...
העולם לא יכול לעצור את עצמו ולו לרגע על כל בן אדם שנמאס לו
מהחיים ומחליט לחתוך ת'וורידים כדי לעצור את הזמן.
התקופה שלפני ההתאבדות שלו הייתה קשה בלילות הייתי בוכה
ומייחלת שהדכאונות שלו יעברו, הייתי מייחלת שבבוקר הכל יראה
אחרת ושאני לא אצטרך לקום למציאות הנוראה של לראות את הפנים
המבואסות שלו ואת האי שקט וחוסר החשק שהוא היה שרוי בהם.
הכי כואב לי זה שהוא לא השאיר מכתב פרידה, שהוא לא אמר לי
"ביי".
הוא פשוט הלך, הוא פשוט הרס את כולם במופע הזוועות שלו, ולא
היה אכפת לו, הוא לא התנצל, הוא לא אמר, והכי - הוא לא נפרד!
זו מחשבה שמטרידה אותי במשך כל השנתיים האלה - למה הוא לא עשה
את זה?
אני יושבת ברכבת בדרך הבייתה מהצבא והדמעות אופפות את עיניי,
הגעגועים אליו משתלטים עלי, עד שהצלחתי להפסיק את מחשבות
הגעגוע הוא חוזר ומשתלט עלי שוב, אני רואה את העיניים העצובות
שלו, ואת הגוף הרפוי שלו כשהיה בשיא הדכאון.
אני זוכרת גם את היום שחזרתי וראיתי אותו מדמם על הרצפה, הבית
חולים, וכל הדקות שחיכינו לשמוע מה שלומו...
זה היה ניסיון ההתאבדות השני שלו, בראשון עוד הייתה בו טיפת
היגיון והוא לא הצליח לפגוע בעצמו, אבל אחר-כך הדברים השתנו
ומאז הכל הדרדר, כל המחשבות שלו על מוות ועל דרכים לסיים את
החיים בלי למשוך הרבה תשומת לב.
כואב לי לחשוב שהוא לא יזכה יותר לראות את אור השמש והוא גם לא
יביא ילדים לעולם, אבל צריך להשלים עם המציאות.
אור אני עדיין כועסת, אבל יותר מזה אוהבת ומתגעגעת.