נכנסתי לחדר. מבוישת. מנסה נואשות להצניע את הבלחתי לקוסמוס
הרגוע שכונן. מתמידה בניסיונותיי להיבלע אל תוך עצמי, להיטשטש
אל תוך נוף החדר האפור. התרכזות יתר (מיותרת), כך חשבתי, תצלח
בהדיפת הסרקזם הארסי, שחששתי שיומטר עליי עם כניסתי להיכל.
כניסתי לוותה בנעיצת מבט מקובע בנעלי העור השחורות, המרופטות.
האזנה דרוכה לקול פסיעותיי. באסים מדודים הנמרחים ומתמזגים עם
שאון החדר. האזנה לצליל חיכוך סוליית הגומי העבה כנגד הרצפה.
דלת המתכת העבה נפתחה, ואני נזרקתי לים טרנינגים בלונדיניים
שבהו בי במבט ריק. הפליאה הדפה אותי לכיסא.

סרקתי את הנוכחים במבט בוחן. מתעכבת על פרטים טכניים, פרטי
לבוש, תלתלים המאורגנים בקרם שקוף, צמיג, של השמנמנה מימין.
שפתון בז' המרוח בקצות שפתיה של ג'ינג'ית בשורה שלישית. חולצת
הוואי בלויה. משקפי שמש כהים. צלקת ורודה במרכז מצח. שיכול
רגליים הדוק. תיפוף נרגן על ירכיים חשופות. התחלתי להתרומם
מתוכי. עברתי להביט בחלון הזכוכית הגדול והמרובע. חושף גבעות
כורכר קשיחות, עצים רזים ותמירים, חשופים לרוח צפונית. תחושה
טובה השתלטה עליי, מבעירה אש פנימית.

באנו לכאן, מתחת לשמיים, כדי להכיר. יהודים. אמריקאים
וישראלים. כדי לדבר על ציונות, ישראליות, אמריקאיות, צביעות,
כיבוש, אהבה, מולדת, צבא, חברות, פוליטיקה, דיפלומטיה, חופים
זהובים, דאקירי לימונים, יחסים. והדיבורים האלו, ששאבו אותנו
לילה אחר לילה במשך חמישה ימים, מחול מטורף, משכר חושים, היוו
רק רקע, בסיס מעצב. מסגרת לאש הזו, שלהטה בין שנינו ובכל אחד
בנפרד.

אני רוצה לספר את הסיפור שלנו, תרשה לי? הוא הרי כל כך נפלא
וכל כך אחר וכל כך שלנו.

לא מצאתי את המקור, הסיבה לכל זה. אולי היו אלו החידודים
המדויקים, הרעיונות, העיניים הרושפות, הנוף החולי הרך,
הסיטואציה. נפלתי לרגלייך, בביטחון מוחלט שיש לך העוז, הגבורה
והכוח הנפשי להרים אותי כך שאוכל לפסוע לצידך. שנוכל לעשות את
המסלול הזה יחד. שננסה.

התקרבנו בזהירות. צעדים מהוסים, מדודים, דיבורים, מבטים.
פלירטוטים עדינים, מבוישים. הרגשות השתלטו וגאו לנשיקה. נשיקה
קפואה אחת על גבעות מחשיכות. חיבוק מלטף באחר צהריים צהוב,
מדברי.
בין כיסאות אוטובוס מאובקים, להטו המוחות, נתחדדו המילים. בין
חדרי בתי מלון זולים, אפלים, נחרכו הסדינים. התלכדו הגופות
העירומים. התמזגו בקירות חדרים מתקלפים. ומי ידע, מי האמין שכך
יקרה? שההאבקה תהיה כה מפרה? כה מושלמת? והזמן נמתח. כי הזמן,
כך למדתי על בשרי, כך מלמדות הצלקות, ברון אכזר ומוג לב הוא.
כי הימים ההם נתחברו לשעות בין ערביים כתומות נתחברו ללילות
משחירים נתחברו לחמישה נתחברו לפרידה.

והמושגים האכזריים האלו, אינם אילמים. הם מכתיבים את הכול
ממרום, ילד, הם חזקים מהכול. וההיסחפות הזו, הצלילה הבלתי
אמצעית לאחר, למצב, תחילתה עונג וסופה יגון. כך הוזהרנו. וכך
אנו יודעים כל כך טוב עכשיו. אהוב שלי. אני עדיין יכולה לקרוא
לך ככה? גם אין לי תשובות.

ואתמול היה טוב, אתה יודע. היה כל כך טוב. וגם עכשיו, כשאני
מביטה בך על המסוע, מתרחק אל תוך אולם השיש הבהיר, אני יודעת,
שיהיה גם מחר.

שלך תמיד,
וגם ישראל, אני.