כשכל הדברים שאני יכולה לדמיין מתחילים באות א'. כשפקחתי את
העיניים וסגרתי אותן מהר, כדי לא להתקלקל. כדי להיות הכי לבנה,
הכי קורנת, אחרי 19 שנה. כמו שאז סיפרתי לך את האמת, והייתי
נקייה בפעם הראשונה בתקופה כל כך ארוכה ומייסרת. מכל הצדדים,
ידעת עליי הכל. כשאני רוצה אהבה אבל חולמת על סוסים שהולכים
לישון. כשבאת אליי ולא הייתי בבית. כל כך משונה להיות אתה.
מאיפה מתחילים בתוך הבלאגן הזה? אני רוצה את זה פשוט. אני רוצה
את זה איתך. ואותך. ולבד. בפעם ההיא שהלכתי לאיבוד בחורשה ליד
בית הקפה וחיפשתם אותי חצי שעה. לא רציתי ללכת לאיבוד. רציתי
לבוא אלייך וללחוש לך באוזן שאני מקנאה. לא סיפרתי לך אז.
פחדתי שתסתכל עליי עם העיניים החודרות שלך ותצחק. את משוגעת,
היית אומר, אני שלך ואת יודעת את זה. אני לא יודעת את זה. אני
חושבת על כל הדברים הטובים שמתחילים באות א': אהבה, ואתה,
ואני, ואוכל. וארגמן. ואולי. אני צריכה אותך, כדי שנחשוב יחד
על העולם. כדי שתסדר לי את הראש בסדר כרונולוגי, שתזכיר לי את
ששכחתי וזנחתי בעבר, את כל מה שנטשתי בתוך קופסאות קטנות בחלל
הבטן. שתדליק את האור שמסתתר לי בריאות, זה שרוצה כל כך חזק
לפרוץ לי דרך העיניים. אני אוהבת אותך, אני אתה אבל אתה לא שם.
אתה לא בבית. אני דופקת על הדלת ואין תשובה. לא בכוונה, אני
יודעת, אבל בכיתי בכל זאת. חשבתי על כל הסיגריות שעישנו יחד
ושנאתי את עצמי, על השחור שהגוף שלי מקבל בהנאה גדולה מדי. על
העשן ששרף לי בפה ונדבק לשיער. שנאתי את האלכוהול שלנו, ואת
הסימנים הכחולים שהיו המתנות שלנו פעם. רציתי להתעלף שוב
כשאנחנו מזדיינים, לצחוק לך בפרצוף שאתה שוב חולם עליי ואני
בכלל לא כאן. המיטה שלך ריקה, ואתה הוזה אותי. אני מתה בכלל,
לא הייתי שם לרגע. אתה תעצור ותחשוב מה לא בסדר איתך, ומאיפה
באתי אליך לחלומות. תנסה לחבר את כל הבנות שאתה מכיר, את לינה
ואת מיה ואת אימא שלך ואת יסמין ואת הדס ואת צפריר ואת מרינה,
ותחשוב חזק אם אני שילוב של כולן וככה התגנבתי לך לראש והמצאתי
אותי מאפס. מריק. אני יש מאין, אני לא קיימת. זה רק בעולם
הכואב הזה שהמצאת, בחדר שקירותיו שחורים כולם. אני בחורה
חופשייה, מעולם לא הכרנו. רק פעם, לפני הרבה שנים, כשרשמתי לך
את המספר שלי על היד ועזבתי לאנחות עם חיוך קל דעת. מאז לא
נפגשנו ולא דיברנו מעולם. הכל היה בראש שלך, איש שלי. תמיד
חלמנו יחד. כשרציתי לברוח אז ברחתי. כשאתה רצית למות - התאפקת.
אנחנו שונים מדי. אני מכאיבה לעצמי ואתה שותק במקום לצרוח. אני
מפהקת ואתה מחייך. לא. אנחנו לא נכונים, וצריך לתקן אותנו.
כשטעמנו את הזמן בחמישה ימים ואז הוא נעלם. כשאני מתגעגעת אליך
וכועסת על עצמי. זה חוזר אליי, כמו שהיה פעם. תפסיק אותי,
באמצע ובסוף ולפני שאקרע. אתה נשבר לי על כפות הרגליים ואני
פוסעת אחורנית ולא מבינה. לאן נעלמת? איפה היית כל חיי? למה
אני ממשיכה לחפש אחריך, אם אתה כאן לפניי, שבור אבל מבטיח?
איפה כל הדברים ההם, שבמשך שנים השתוקקתי להם כמו אל חמצן. אני
צריכה להפסיק לבכות. אתה כל כך יפה עם לחלוחית הדמעות הזו
בעינייך. האף שלך קצת מתקמט והזקן הצפוף שורט לי את הלחי. אל
תבכה על זה, אני בכלל לא זוכרת מה קרה. ושוב אתה מופתע ולא
מופתע בכלל ומאוכזב, ממני ומהמצב ומהמקום אליו הגענו. שחור כזה
ומשונה, כמו היה שקר או לפחות אמת עצובה. זה לא כל כך גרוע כמו
שאת חושבת, תנסה לשכנע אותי. שנינו יחד בסיפור הזה, תגיד. אבל
אני אחת ואני לבד והסירה שלי טובעת. תשחה אליי כמו שהיית שוחה
בילדותך, תקבע שיא אולימפי כמו שההורים שלך חלמו, אבל אתה
סירבת לתת את הכל. אני מסרבת לתת לך קצת, אני מפחדת לאבד אותו
ולא להשלים לעולם. בוא נטייל, אני אבקש ממך, ואתה תסרב כי מחר
בבוקר צריך לנסוע לקצה השני של המדבר. אני שונאת כשאתה נוסע
ממני, וטוען שאין לך ברירה. תוותר על כל מה שאינו אני, תלחש
לאויבים שלך שאתה פורש מהמלחמה. תבוא אליי הביתה, תכין לי סלט
פירות ותנשק לי את הפטמות לפני שנשכב. אני רוצה לגנוח לידך
ושתסתכל עליי, שוב תוהה אם כל זה אמיתי או ששוב אתה לבד בחדר
ומדמיין לימור. אני לא כל הדברים שאתה חושב שאני, לרוב אני
סמרטוט שמסתובב כמו טווס סתמי, מקווה שאיש לא יבחין שאני לא
בדיוק אני. שאני אתה. ושלא משנה מה יקרה, אני אמות לבד. וגם אז
אלחש לאוויר שיניח לי לנפשי. אל תניח לי. אל תתפוס אותי
במילים. אל תתפוס לי את היד לפני שאלך, אל תתחנן ואל תרד על
הברכיים. אני ארד על הברכיים ואבכה סליחה. אז, ברגע ההוא, אתה
תסלח לי. כמו כשביקשתי ממך לתאר את השמים ולא הסכמת, ואני
ביקשתי יפה ואתה נענית לי, לא כי וויתרת אלא כי הבנת שהשמים
ואתה זה אותו הדבר. תודה. תמשיך להיות אני, רק יפה יותר. תמשיך
עם האהבה הרותחת שלך, תמשיך לחבק אותי כשאנחנו ישנים ולאיים
עליי עם חגורה כשאני מרושעת. תמשיך לנצור אותי קרוב לליבך, שם
אני מרגישה הכי אמיתית וחיה ומרגשת. תתעורר לצידי ותלטף לי את
הראש עד שאבכה בזרועותייך. אני שלך, אורי, כל כך שלך. כל כך,
עם כל הגוף והחושים וההיגיון והלב והמחשבות והתחושות
והאינסטינקטים. אני שלך, והעור שלי שלך והדם שלי שלך, הריסים
והציפורניים והטבור והכל. קח אותי לחדר שלך ותעטוף אותי כמו
קונכייה. אני אפסיק לבכות ואתה תירדם בשקט. אני אתעטש ואתה
תגיד לי לבריאות חמודה. נשים לנו מוזיקה רכה ונתערסל בתוך
החושך שלך. אז תדע שלא חלמת. שאני שם ואני מוחשית וגשמית
וממשית והכי לא רק בראש שלך. שאהבתי אותך כל השנים האלו
וחיכיתי שתתפנה אליי. שעכשיו כשאנחנו יחד אני מאושרת, בתוך
הביזארי הזה מאושרת. כששלוש לפנות בוקר ואנחנו חוגגים את שעת
הביניים שאיש לא מעריך. כשאנחנו מנסים להתאבד במכונית הירוקה
שלך. כשכל חיפה פרושה מול עינינו ומעלפת ביופייה. כשאני
מתבוננת בך וחושבת כמה שאתה מדהים הרבה יותר מחיפה. וגדול
ממנה, ומכיל אותי מליון פעמים. כי כל הדברים הטובים מתחילים
בא': אורי. אתה אוהב אותי. אולי אתה אני. אנחנו אחד ואבוד,
ואין איש מלבדנו. כנראה כי לבד זה ב-ל', ופשוט לא טוב כמוך. או
משום ש-ל' זה אני, ואני תמיד אשתרך אחריך ותמיד אחכה לך
בצללים. אני שואפת להיות א', שואפת להכיר את כל השירים בעולם.
אבל אתה, אתה מסתפק במה שאני נותנת לך.
אני רק מקווה שזה מספיק.




לבייבי שלי, מעט מדי ומאוחר מדי.
נובמבר 2004.