עכשיו אני מנסה להוציא ממני את כל הרגשות
ולכתוב לך אותם במילים, לפעמים אני מתחרטת כי הרי למילים שלי
אין  משמעות כל כך גדולה בעינייך כרגע, אבל איני מסוגלת יותר.

אני בוחרת להתחיל בזכרונות שלי ממך, כשנפגשו אז בגיל 14,
את היית הרבה יותר מלאה ממה שאת היום ואני הייתי עוד עם גשר
על  השיניים, והיינו כל כך מאוהבות וכל כך מבולבלות.
מאז הספקת להיות בשבילי הכל : חברה, בת זוג, משפחה, אך בעיקר
היית החצי השני שלי. תמיד הארת את עולמי החשוך , ואיתך הרגשתי
שאני רק אור.
ועכשיו אחרי 6 שנים שעברנו בהן לא מעט אכזבות, את החלטת שאת לא
מסוגלת יותר, אני פגעתי בך שוב ואת אינך רוצה אותי עוד בחייך.

אחרי חודש של התנתקות  מוחלטת, אני מחליטה לכתוב לך הודעה,
אני רושמת שאני מתגעגעת. ולאחר כמה שעות של קסיסת ציפורניים,
אני שומעת את הפלאפון מצפצף את רשמת שגם את מתגעגעת אליי.

נפגשנו ואת הבהרת לי שמה שהיה בינינו לעולם כבר לא יחזור, את
הבנת כמה זה היה לא בריא בשבילך.
ואני יושבת במכונית, בוכה אני מרגישה איך את עוקרת לי את הלב,
שמה קצת שמן במחבת מטגנת לך אותו ואוכלת בתאבון רב, למרות שהנך
צימחונית.
והנה את שאמרת שאם אמות את תתאבדי כי לא תוכלי לשאת את הכאב,
את בוחרת עכשיו במותי.

הפלאפון שוב מצלצל, את משמיעה לי שיר שאמור לעלות בי רגשות
ובתגובה גם אני שולחת לך שורה משיר אחר, שתגרום לך לחשוב עליי
עוד כמה ימים , אבל חוץ מזה לא נשאר לנו כלום אנחנו שני זרים.
וכל מה שאני יכולה להגיד זה שאני מתגעגעת: לריח שלך,
לשיער המתולתל, לחיבוק, לאוזניים  שתמיד הקשיבו לי גם כשסתם
זיינתי ת'שכל, לסידי החתול השטני שלך ולך החברה הכי טובה שלי.

את היחידה שגרמה לי להאמין בנצח, "אבל גם לנצח יש סוף".

" את אוהבת אותי?
 כן.
 עדיין?
 תמיד. "
                                                           
                 אור.