צווחת כאב מילאה את שמי הלילה השחורים.
"את לא יכולה לעשות לי את זה, פשוט לא! אסור היה לך להשאיר
אותי ככה לבד!" היא עמדה על האדמה הבוצית וצעקה מעומקי גרונה
בעוד שהגשם הכה על בגדיה הספוגים והתערבב עם דמעותיה המלוחות.
"את הבטחת לי שלעולם לא תעזבי אותי, הבטחת!" המשיכה לצעוק.
לפתע נפלה על ברכיה וטמנה את ידיה בבוץ הטרי, "את יודעת שאני
אבודה בלעדיך...", לחשה לעבר מקל העץ שאליו היתה ממוסמרת
חתיכת פלסטיק שעליה נכתב בטוש שחור "איילה גבע, 1980-2004".
ההלוויה נגמרה כבר לפני שעות, אבל את לא יכולת ללכת משם.
היית קפואה בכל חלקי גופך והמים חדרו עד לשד עצמותיך.
אבל לא הרגשת כלום מזה. הדבר היחיד שכן יכולת להרגיש זה את
אותו כאב דוקר וחודרני בלב, אותו כאב שמאז אותו יום, מאז אותו
סיום לחופשה הארורה הזו בסיני, את מרגישה.

הייתן חייבות לברוח מהכל - מהצבא שלך, מההורים שלה, מהעולם...
ודווקא בלילה הכי מושלם שהיה לכן, דווקא אז, זו היתה הפעם
האחרונה שהיא חייכה אליך, הפעם האחרונה שטעמת את שפתיה, שאמרת
לה שאת אוהבת אותה, זו היתה הפעם האחרונה של הכל.
כשהיית בתרדמת זכרת שעדיין הרגשת בחיים רק שהכל היה חשוך, והיה
לך קשה להתעורר ולזוז אבל ידעת שאת חייבת להתעורר ולו רק כדי
לדעת שאיילה בסדר ומחכה לך בצד המיטה.
השקעת את כל כולך בשביל להתאושש. הדבר הראשון שחיפשת כשפתחת את
עיניך זו היתה איילה, הדבר הראשון ששאלת בשנייה שהוציאו ממך את
כל הצינורות זה לשלומה.
בהתחלה לא אמרו לך כלום ורק ביקשו שתשתעלי ותזיזי איברים כדי
שידעו שאת בסדר אבל מה היה אכפת לך ממך?! כל הזמן שאלת וכל
הזמן התחמקו ממך עד שהתחלת לחשוד.
בסוף אמרו לך שהיא נהרגה במקום מהפיצוץ. הם התנצלו שלקח להם
זמן לספר פשוט הם חששו מתגובתך, כי ידעו שיכביד עליך נפשית
לדעת שחברה טובה שלך נהרגה ושזה יעכב את החלמתך.
אבל אף אחד מכל אותם אנשי-החלוק-הלבן האלו של בית החולים, אף
אחד מהם לא תיאר לעצמו שהיא היתה בשבילך יותר מחברה טובה - היא
היתה הכל!
ובאותה שניה שאמרו לך את זה העדפת למות. העדפת שלא היית
מתעוררת בכלל, העדפת לעזוב את מהעולם ולו רק שהמלאך הטהור הזה
יחזור...
ימים היית במצב קטטוני שכלל חוסר תקשורת שלך עם הסובבים ודמעות
קבועות בזוית העין.
הפעמים היחידות שקמת מהמיטה היו לטיולים במסדרון ולמקלחת. וגם
אז התהלכת כזומבי.

הפעם הראשונה שיצאת בכלל מבית החולים היתה להלוויה.
התהלכת בצד, לא מרגישה את הפצעים שמתחת לתחבושות ומתחת לסחבות
הבגדים, לא מרגישה את הגשם על הגוף, לא מרגישה את הקור על העור
החשוף, מרגישה רק את הכאב הדוקר הזה בלב.
הסתכלת בבוז לעבר כל הבוכים. "על מה אתם בוכים?!", צעקת
בליבך, "הרי בשנייה שזה ייגמר אתם תמשיכו בחיים שלכם, הרי אתם
תשכחו את הכל!!", הרגשת זעם עצור בתוכך, רצית לצעוק את זה
לאוויר העולם.
כל ההלוויה עמדת בצד, לא רצית שיראו אותך, שייגשו אליך, שישאלו
לשלומך.
בשנייה שאחרון האנשים עזב את חלקת האדמה הטריה, התקרבת ופשוט
עמדת ממול.
"איילה גבע, 1980-2004", קראת שוב ושוב לעצמך, "בטח בעוד
כמה ימים תהיה פה מצבה מסוגננת שההורים שלך יזמינו במאות
שקלים", חשבת לעצמך ושוב כעס מילא את ליבך. כעס על אותם הורים
שלך ושלה שהקשו על שתיכן כ"כ, שהקשו על האהבה שלכן, שגרמו לכן
לברוח.
וצרחת. נדמה שכל רעש העולם התגמד אל מול צרחת הכאב שפילחת עימה
את האוויר.

אחרי מספר דקות או שמא שעות, זה לא באמת ששמת לב לזמן, שומר
בית הקברות מצא אותך ורצה לקרוא למד"א אבל את סירבת בנימוס ורק
צעדת באטיות בשבילי החצץ והבוץ בחזרה אל שער הברזל הקר
והאימתני שעיטר את בית הקברות.
השומר רץ אחריך בחרדה ולבסוף הדבר היחיד שכן הצליח להוציא ממך
זוהי כתובתך. ולאחר ששם עליך מעיל עבות הסיע אותך הביתה.

בבית כלום לא חיכה לך.
לא משפחה, לא חברים, לא איילה, לא חיים.
כאשר כאבים מכל פציעותיך התחילו להראות סימנים, נכנסת למיטה
עדיין ספוגה במים
וכך, עם דמעות וכאב, נרדמת במיטה הבודדה.

יום למחרת הפרמדיק הכריז על מותך.
"דלקת ריאות חריפה וסופנית שגרמה לכלל המערכות הפנימיות לקרוס.
לפי הממצאים המצב נבע עקב המצב העדין שבו היתה הגופה מהפציעות
הקודמות בשילוב עם שהייה ממושכת בקור, רוח וגשם." הוא כתב
בדו"ח שמילא לצד גופתך.
"היא לא הרגישה כלום", ניסה לנחם את הוריך ההמומים בשעה שהגיש
להם את הדו"ח.
אם רק ידעו מה באמת הרגשת...

היום, בחלקה 4א' בבית העלמין, זה ליד זה קיימים שני תלי בוץ
טריים אשר האהבות שקבורות בהן, בתקווה, התאחדו בשמים לעד ולא
מרגישות עוד כאב.


4.11.04