חני בחו"ל. החליטה שאין לה כוח לישראלים יותר ובכלל, שהיא רוצה
לעשות משהו עם החיים שלה, ונסעה. לליטא, ל-4 שנים. ללמוד
אדריכלות ועיצוב פנים. שני תארים משולבים שנותנים תעודה מנקרת
עיניים שאפשר ללכת איתה לכל מקום באירופה ובלי להתלמד להתחיל
ישר עם שכר בסיס של 5 ספרות. כן, חמש ספרות זה ממוצע, אבל
עדיין, בעוד 4 שנים חני תהיה בת... כן, היא תהיה בת 23. וכולם
יגידו כמה היא מוצלחת ומוכשרת ואמהות לבנות שחזרו הרגע מהודו
יספרו לבנות שלהן על חני וכמה היא מצליחה וירמזו להן בצורה שלא
משתמעת לשתי פנים שגם הן יכולות להיות כמו חני, שהרי גם בהן,
טמון פוטנציאל עצום, מיוחד, לא כמו בכולן.

חני בחו"ל. לפני הנסיעה היא עשתה טופס טיולים בין החבר'ה, רשמה
את כל האימילים של כולם, ואת הטלפונים, וסלפונים, ואת הכתובת
בבית, וליתר בטחון גם את זו של השכנים. יש לה הרבה חברים לחני,
המון. וכל החברים שלה מאוד אוהבים אותה כי היא מאוד
אינטיליגנטית ושנונה ונורא כיף לדבר איתה, או יותר נכון - נורא
כיף לשמוע אותה מדברת ולהתמוגג מהעובדה ש-הנה, אתה יושב מול בן
אדם אינטיליגנטי שאפילו טורח להקשיב לך. וואו, הוא גם חולק
איתך כמה דעות שלך. כמה שאתה מיוחד. גם חני מאוד אוהבת את
החברים שלה, איכשהו היא באמת מצליחה למצוא איזה נושא שיחה
מעניין משותף עם כל אחד מהם, ועל זה בונים את הקשר.

חני בחו"ל. ההורים שכרו לה שם דירה שני מטר מהאוניברסיטה
שמלמדים שמה באנגלית ולא בליטאית בשביל לקבל תעודה בינלאומית
וגם כדי ליצור אינטראקציה תורמת תרבותית בין הסטודנטים מהארצות
השונות. הלימודים קשים והיא מתרוצצת בעייפות בין הרצאות
בכיתות, לתחקירים בספריה, לשיעורי עזר באנגלית, לקרובי משפחה
שלא מפסיקים לצוץ על סף הדלת "רק לרגע, אנחנו יודעים שאת
עסוקה. פשוט חשבנו שתשמחי ל (עוף בגריל; תפו"א אפוי; לחם ביתי;
שוקולד; עט מעוטר; לפגוש את הבן שלנו...)", לשיעורי בית, לשעות
שינה דלות.

חני בחו"ל, עושה צעדים ראשונים, נחושים, אל עבר החיים האמיתיים
שלה. אני רואה אותה, בעוד עשר שנים, מתנוססת על שער של ירחון
ארכיטקטורה שאני לא אקנה, כי ארכיטקטורה לא כל כך מעניינת
אותי. אני רואה את אותו ירחון מחכה לי על השולחן בסלון, במעטפה
חומה, עם השם שלי והשם משפחה של אמא, רשום בכתב חמוד של מזכירה
בלונדינית. יהיה שם את הכרטיס ביקור הרשמי שלה ומאחוריו, בכתב
יד זריז וממהר יהיה רשום אולי עוד מספר טלפון, בבית, אולי
כתובת דואל אישית, ובנוסף, בניסוח ידידותי קליל גם התמרמרות
נימוסית על זה שהיא לא שומעת ממני, וכמה היא מצטערת על זה,
וכמה היא מקווה שאני אעשה משהו כדי לשנות את המצב. ואני אתלוש
לי את עמוד השער, וגם את שני עמודי הכתבה בפנים, אשים אותם
באלבום שלה ואלך להכין ארוחת צהריים, כי יואב אוהב שאני מבשלת
לו, ולא העוזרת. וכשהוא יחזור אני אספר לו על הירחון של חני
והוא יתחיל לרדת עליה, כמו שהוא עושה בכל פעם שהיא שולחת משהו.
יגיד שהיא לא צריכה לעשות כל כך הרבה רוח, ושבגלל שהיא כל כך
עסוקה בשטויות שלה, עדיין אין לה בעל שידאג לה, וגם לא ילדים,
ומה זה חיים בלי משפחה, בלי בית. ואני אגיד שלפחות היא מגשימה
את החלום שלה ועושה את מה שהיא רצתה לעשות מאז שהיא זוכרת את
עצמה, ואפילו מצטיינת בזה, וטונים קלים של קנאה יסתננו לתוך
המשפט הזה. ויואב ישאל אם זה גם מה שאני רוצה לעשות, ואני אגיד
שגם לי יש חלומות. ויואב יתעצבן ויגיד שאם אני כל כך סובלת ויש
לי כל כך הרבה חלומות, אז אני יכולה כבר עכשיו ללכת. ואני
אתחיל לבכות ויואב יתחיל את המונולוג שלו על כל מה שהוא נתן לי
וכל מה שהוא עשה בשבילי, וכו' וכו' וכו'...

חני בחו"ל ואני בארץ. מעשנת נובלס, שותה קפה נמס עלית עם חלב
צהוב מתוק טעים, מוחה על החום המזוויע, מקדימה ויכוח בן שעתיים
על עניינים פוליטיים בהכרזה שאני שונאת לדבר על פוליטיקה,
אוכלת פלאפל, מקללת בכביש, שונאת רוסים וערבים, ובעיקר - ישנה.
מדי פעם אמא מזכירה לי את חני, ואיך חני עושה עם עצמה משהו,
ושגם אני מיוחדת, וגם אני יכולה, ואם היא אומרת את זה ליד אבא,
אז הוא אומר לה שהיא מדברת שטויות, ושברגע שיואב יחזור
מהנסיעה, הוא יתפוס איתו שיחה רצינית בקשר לחתונה, ונסגור
עניין. ואמא תתרעם ותגיד לי שאני לא אעשה את הטעות שהיא עשתה,
וכולנו נגחך אבל גם נדע שהיא מתכוונת לזה.

חני בחו"ל ואני מתגעגעת. כל כך מתגעגעת.

תם ולא נשלם.