"אני צריכה לדעת מה את רוצה..."
"אני לא יודעת מה אני רוצה... לא לפגוע בך."
"למה את חושבת שתפגעי בי?"
"לא יודעת, קשה לי... נו אני מסובכת..."
"אוי נו באמת, תפסיקי עם המשפט הזה! כל בני האדם מסובכים...
תפסיקי לקחת על זה בעלות כבר! את לא יותר מתוסבכת מכל אדם
אחר..."
"אבל זה נכון..."
"שרון, אני צריכה שתגידי לי מה את רוצה... עכשיו! אני לא יכולה
יותר ככה!!!"
היא אמרה כבר ביאוש. ואני לא יכולה להאשים אותה.
השפלתי את הראש ושתקתי. ראיתי בזוית עיני שהיא עדיין מסתכלת
עלי ובשלב מסויים גם היא משפילה את ראשה, מסתכלת על הידיים שלה
שהורידו לכלוכים בלתי נראים מהחצאית שלה...
"לנשק אותך", לחשתי לבסוף.
היא הרימה את מבטה עם מבט ספק מופתע ספק כועס.
"שרוני... יפה שלי... את יודעת ש..." היא לא ידעה איך להמשיך
את המשפט, ואולי היא לא היתה צריכה...
לבסוף היא קרבה ונשקה לי מרצונה. נפלתי מרצון לאופוריה שהרגשתי
שמקיפה אותי. היא תמיד ידעה לגרום לי להתמסר אליה בשניה ובמגע
שפתיים קל.
"זה לא שעכשיו את כן יודעת מה שאת רוצה נכון?" היא אמרה ברוך
עם חיוך בקצה פיה.
"אני רוצה אותך", אמרתי מבלי להתמהמה, "אבל אני לא יכולה לקבל
אותך עד שאני לא אדע מה אני רוצה מעצמי..."
אני ידעתי שהיא שלי. היא ידעה שהיא שלי. היא אהבה להיות שלי,
אבל היא סבלה ממני ואני הרגשתי את זה. אפילו אם היא לא הודתה
בזה.
"אני שלך. תמיד. ואת יודעת את זה. אבל אני לא יכולה שאת נסגרת
ממני... אני רוצה להכיר אותך, את כולך."
"את מכירה אותי כ"כ הרבה... הכנסתי אותך לחדרים שהייתי צריכה
לפרוץ כי שכחתי איפה שמתי את המפתח שלהם", אמרתי בתיסכול מהול
בחיוך מקווה שהיא תבין כמה היא חשובה לי, "אבל אני סוגרת את
עצמי בפני... ואני אפילו לא יודעת למה."
בשלב הזה כבר התחלתי לבכות.
היא החזיקה אותי בידיה, לא יודעת מה להגיד. לא חושבת שיש משהו
שהיא יכולה להגיד. פשוט... מחזיקה אותי.
והיינו שם.
ואני מקופלת על ברכיה והיא מחזיקה אותי בעדינות ומלטפת את שערי
ברוך...
"אני אוהבת אותך", אמרתי בלחש, בוהה לאוויר שידעתי שגם היא
בוהה בו מבלי לנוע.
"אני יודעת..." היא אמרה בלחש, "רק... תפסיקי להיות מתוסבכת".

5.12.04