החלטנו להיפגש בתיכון.
את במקרה היית, אני גרה ליד... נעשה את השיחה הזו ונעבור הלאה.
ככה לפחות רציתי להאמין...
התקדמתי ובצעדים רועדים ראיתי אותך מגיעה מולי.
לחשתי את שמך לעצמי... לא יכולתי שלא לחייך כשאת מגיעה מולי...
זה אפילו לא משהו בשליטתי אפילו... זה פשוט הלב שלי שמתרחב
לצורת לחיוך...
והתחלנו בשיחות החולין שלנו, ישובות על ספסל בטון בעת שברקע
ילדים בחוג ג'ודו שבאשכול פיס ליד צועקים צעקות קרב.
ביקשתי מסטיק ואת ישר הוצאת אחד מתיק הפלאים הזה שלך ובינתיים
המשכנו את שיחות החולין שלנו.
והפנס מהצד מוציא אורו אשר מוקרן עליך וגורם לי לרצות לחבק
אותך ולא לעזוב לעולם...
אבל אי אפשר... אסור... וכל מבט בך גורם לי לרעוד מבפנים.

והתחלנו לדבר, ואני משחקת בעטיפה של המסטיק שקופלה כבר לכל
כיוון אפשרי, ואת משחקת עם הגומיה שסביב פרק ידך בעצבנות.
אני מסבירה את שלי, את שותקת.
מדי פעם עונה, ואני מגיבה... ומדי פעם זה נראה מיותר להגיב כי
ידעתי כבר מה תעשי, מה תגידי, לאן תברחי עם המבט...
אז שתקנו.
ומדי פעם הסתכלת לי בעיניים... והמבט העצוב הזה, המבולבל הזה
שלך... ואני חסרת אונים, כל מה שאני יכולה לעשות זה להסתכל לך
בחזרה בעיניים ולקוות לטוב.
ושוב את בורחת במבט, מסתכלת על הרצפה, משחקת עם הפלאפון,
שותקת.
וזה הרגיש כאילו את בקרב ענקים עם עצמך, ומלחמה מתחוללת בתוכך,
וצעקות הקרב שנשמעו מהאשכול נדמו כיוצאות ממך.
ואני מסתכלת מהצד, משחקת עם הנייר המקופל שלי, לא יודעת איך
לעצור את המלחמה שלך, איך לגרום לשלום...
באתי להחזיק לך את היד ואת נרתעת. "בואי", אמרת וציינת שניפרד
לדרכינו...
וכפי שאת נרתעת, הלב שלי התכווץ.

נעמדנו מחוץ לשער, כ"כ קרובות, במרחק נגיעה.
וביקשתי לחבקך, ואימצתי אותך לגופי בחוזקה, לא רוצה לעזוב.
חיבקת אותי בחזרה, מה שגרם לי עוד יותר לא לרצות לעזוב אותך
לעולם...
ועדיין נשארנו עומדות שם. מסתכלות אחת לשניה בעיניים. נדמה
שלנצח הסתכלת לתוכי ועם כמה שאני יכולה להשאר במצב הזה לנצח,
זה רק כואב יותר כשהעיניים כואבות מבפנים.
ושוב חיבקתי אותך... לא יכולתי לעזוב...
וחיבקת אותי בחזרה... אולי כי רצית, אולי מרחמים... וקצות
אצבעותינו נשארו תפוסות יחדיו, "נדבר?", שאלתי בתמימות, ואת
אישרת.
אבל מה זה שווה אם כשמדברים זה לא עוזר?

הגעתי הביתה, תחבתי את המסטיק לפיסת הנייר המקופלת והבלויה
וזרקתי לפח.
והחום של עינייך עדיין שורף מבפנים.

לא אחד הקטעים הטובים ביותר, אבל אחד הכואבים, אין ספק.

ואפילו שאת אומרת שזה כבר לא משנה - אוהבת אותך.

17.2.05