כשבאתי לעמדה כולי מכוסה בשכבות על גבי שכבות של בגדים, רטוב
מגשם, מצב רוחי לא היה מרומם במיוחד. עמדתי מכורבל בתוך בגדי
ושמרתי, מת לסיגריה אך לא נישאר לי...
עסוק במחשבות כאלו ואחרות, לא מעודדות לרוב, עמדתי לי כשעתיים,
ואז שמתי לב שהשמיים התבהרו קצת והגשם פסק, לפחות לכמה דקות.
הרמתי את מבטי לאופק, בנקודה מולי זזו העננים האפורים הצידה
ונגלה מולי אחד המראות היפים שראיתי, שמיים בצבע תכלת-קרמל רך
היכול להשכיח כל זעם, להרגיע כל חיה. והעננים לבנים טהורים בלי
טיפת אפור, עבים, סמיכים, שנראים כאילו באמת יכולים לשמש
כשמיכה נעימה וחמה.
מול עיני הענן החל לקבל צורה מהרוח, ודימיתי אותו לאריה שואג
הקופץ מתוך הענן ביחד עם חד-קרן אגדי, ושניהם לבנים וטהורים,
כמובן.
תהיתי האם יש לתופעה משמעות, או אולי זה רק אני שנותן לדמיוני
להוביל אותי למרחקים, בכל מקרה, השמיים החלו להמטיר גשמים מעל
ראשי, השפלתי את מבטי חזרה, בעוד הקסם נמוג אט-אט מהאוויר...