המכתב הזה מוקדש לכם.
מי שימצא את המכתב הזה, אני מבקשת שתדאגו להעביר אותו הלאה, כי
זה חשוב.

אני לא יודעת כל כך מה לכתוב, זאת הפעם הראשונה שאני כותבת
מכתב התאבדות.
אני לא רוצה שתכעסו עליי.
אני מצטערת, הדבר האחרון שאני רוצה זה להכאיב או לפגוע.
אבל אני לא רוצה שתהיינה שאלות לא פתורות.
זה לא אתם.
זו אני.

או שבעצם זה כן אתם.
זה אתם שלא שמתם לב אליי.
זה אתם שלא ראיתם אותי צורחת בשקט.
זה אתם שלא שמתם עליי דווקא כשהכי הייתי צריכה אותכם.
זה אתם שלא ראיתם אותי דועכת לאט לאט.
זה אתם שלא אהבתם אותי מספיק.
זה אתם שאהבתם, אבל לא הראיתם לי את זה.
זה אתם שפגעתם, שזלזלתם.
זה אתם שחשבתם שאני לא טובה מספיק.
זה אתם שלא שמתם לב שאני חותכת, שאני לא אוכלת, שמיום ליום
העיניים שלי נהיות כבויות יותר ויותר.
זה אתם שלא שאלתם אם הכל בסדר.
זה אתם שידעתם ששום דבר לא בסדר ובחרתם להתעלם.

אבל אל תאשימו את עצמכם. כי זאת אני, וזאת הבחירה שלי.
ותאשימו אותי שאני אגואיסטית,
שאני רעה,
שאיך העזתי לעשות לכם את זה.
אבל מה איתי?
מישהו חושב עליי?
למה תמיד זה איך עשיתי את זה לכם, ולא איך עשיתי את זה לעצמי?
אז הנה, עשיתי את זה.
עשיתי את זה כי הפכתי לצל אומלל של עצמי.

אולי זו טעות, אבל לא אכפת לי.
אל תבכו עליי.

סליחה.