בתור נער בן 15, הדילמה העיקרית שלך בחופש הגדול היא: ללכת
לעבוד או לא.
אני בחרתי באפשרות הראשונה. חבר שלי הציע לי לעבוד איתו
בגננות. המשכורת אמנם הייתה שקל יותר מעל המינימום לשעה, אבל
מה שהכריע בסופו של דבר הייתה העובדה שהייתי מכור להמבורגרים.
מה יותר כיף מלאכול המבורגר בחינם בכל יום?
התחלתי לעבוד בבורגר ראנץ' בתור קופאי. עומר, אחראי המשמרת,
מאוד התלהב מהחריצות ומהיחס שהפגנתי כלפי הלקוחות, ואני והוא
פיתחנו יחסים טובים כבר מהיום הראשון שלי בעבודה.
שבוע אחר כך הוא קרא לי בסוף המשמרת והודיע לי שהוא עוזב,
לטובת עבודה חדשה בחברה של דוד שלו. הייתי ממש מאוכזב. לא
ידעתי מי יגיע במקומו, אבל ידעתי שטוב לא ייצא מזה.
למחרת הגעתי לעבודה כרגיל, רק קצת פחות שמח.
ואז ראיתי אותה...
במקום עומר הגיעה אלינו מיכל. היא הייתה בחורה מאוד מושכת
וממש, אבל ממש יפה. מאותו רגע השתנו חיי. חלמתי עליה בלילות,
חשבתי עליה תוך כדי עבודה, עשיתי הכל כדי שתשים לב לקיומי.
בשלב כלשהו אזרתי אומץ ושאלתי אותה איזה מזל היא. היא אמרה
שנולדה במזל בתולה, ושהיא תהיה בת 24 ממש בסוף החופש, ב-29
לאוגוסט. וואו, חשבתי לעצמי. 9 שנים הבדל בינינו, זה לא פער
קטן.
למרות זאת עדיין לא הפסקתי לחשוב עלי ועליה.
סוף החופש התקרב, ואיתו גם יום ההולדת של מיכל.
התביישתי לבקש ממנה לצאת איתי, אבל ידעתי בתוך תוכי שאם אני לא
אעשה את זה, זה לא יקרה לעולם.
יום ההולדת של מיכל הגיע. ניגשתי אליה בתחילת המשמרת ואמרתי
לה: "היי, מגיע לך מזל טוב".
"תודה", היא אמרה והתכופפה אלי לנשיקה על הלחי.
אני חושב שהייתי קרוב להתעלפות באותו רגע, אבל איכשהו הצלחתי
לנשום ולהשאר יציב.
"מיכל ?", שאלתי.
"כן ?", היא השיבה.
"הממ... את רוצה אולי לצאת לאיזה בית קפה היום?", הצלחתי לשאול
בלי לגמגם.
"היום... אני לא יכולה, אבל אם אתה רוצה אפשר מחר, אולי",
הציעה מיכל.
לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. המשמרת עברה לי במחשבות בלתי
פוסקות מה לקנות לאחראית המשמרת המדהימה שזה עתה הסכימה לצאת
אתי לבית קפה.
בתום המשמרת נכנסתי לחנות הצעצועים שהייתה לא רחוקה מהבורגר
ראנץ'. ביקשתי שיעטפו לי באריזת מתנה דובי קטן עם פרווה בצבע
חום בהיר, וצירפתי גם כרטיס ברכה.
יצאתי משם מחוייך, כשאבן ענקית נמוגה מליבי.
למחרת הגעתי למשמרת האחרונה קורן מאושר. עומר בא לבקר, וכשראה
אותי בקופה, מיד ניגש אלי והושיט את ידו. לחצתי אותה בחום והוא
שאל מה חדש בסניף. רציתי לספר לו הכל, על מיכל ועל המתנה
שקניתי, ועל זה שהיא הסכימה לצאת, אבל היה תור של לקוחות
והייתי חייב לשרת אותם, אז אמרתי לו שהכל אחלה.
בסוף המשמרת ניגשתי למיכל ושאלתי אותה: "איפה את רוצה להפגש?"
היא חייכה ואמרה שמתאים לה לשבת ב"אפרופו", בתוך הקניון.
קבענו שנפגש שם בשעה 20:00.
בשעה 19:40 כבר חיכיתי ב"אפרופו", והלב שלי לא הפסיק לדפוק.
הדובי היה ארוז בעטיפת מתנה כחולה שעליה היה סרט בצבע סגול.
עוברות 20 דקות ומיכל עדיין לא מגיעה. התחלתי לחשוב שאולי קרה
לה משהו. בשעה 20:15 כבר הבנתי שהיא לא תגיע. הייתי מאוכזב
מאוד, ולא ידעתי אם אני אמור לדאוג שקרה לה משהו או שהיא פשוט
הבריזה לי. כבר התכוונתי לקום ואז היא הופיעה בפתח.
החיוך שהיה אמור להיות לי על השפתיים התחלף בהלם ממושך.
היא לא הגיעה לבד.
שלובי ידיים צעדו מיכל ועומר לכיוון השולחן שלי תוך כדי קריאת:
"היי, מה עניינים?"
ניסיתי לחייך אבל לא ממש הצלחתי. הגשתי למיכל את המתנה הארוזה
והיא אמרה לי: "תודה, לא היית צריך, חמוד", והוסיפה נשיקה על
הלחי.
חמוד. זה מה שאני. חמוד.
הרגשתי נבגד. לא האמנתי שאני יושב מול עומר, בנאדם שהיה חבר
טוב שלי לפני חודש וחצי, ואני חש כלפיו טינה איומה.
עומר ומיכל הזמינו קפה. לא היה לי כל כך חשק לשתות, לאכול או
לחיות.
הזמנתי שתייה קלה, סתם כי לא היה נעים לקום וללכת, למרות שזה
מה שרציתי באמת לעשות.
עכשיו גם הבנתי למה מיכל לא יכלה להפגש איתי אתמול, ביום
ההולדת שלה. בטח היא ועומר יצאו לאנשהו, או יותר גרוע, לא יצאו
בכלל מהבית.
סיימנו את השתייה וקמנו משם. מיכל אמרה לי שאני נראה קצת
חיוור, ושאלה אם אני מרגיש טוב ואם הכל בסדר.
בטח שהכל בסדר. הכל מצויין. סתם בא לי למות, לא משהו מיוחד.
נפרדתי מהם לשלום, ושוב ברכתי אותה ב"מזל טוב". נשיקה נוספת לא
הייתה שם.
חזרתי הבייתה מבואס עם הרגשה מחורבנת, ונכנסתי ישר למיטה.
הכרית ספגה את רוב הדמעות. |