חזרתי ביום שישי. נכנסתי אליה, נשיקה, חיבוק.
בערב אכלנו אצלה, שוב אבא שלה שואל על הצבא, קצת קשה להסביר
בדיוק מה אני עושה. לא רוצה לספר לאבא שאני לא בדיוק כמו שאר
החיילים. לא יכול לפרט על השבוע כרגיל כי אז אי אפשר לדעת לאן
השיחה תתגלגל. היא יודעת... ושותקת.
כשעלינו למעלה, לחדרה, אחרי המקלחת והכל - היא חיבקה אותי
חיבוק חם כזה. כמובן שחיבקתי חזרה. לא יודע למה, זה אינסטינקט
האדם. כשמחבקים, תחבק חזרה. היא אמרה "מותר לשאול אותך שאלה?"
עניתי שכן, אחרי הכל היא יודעת מה עשיתי ואני עושה בשירות.
"השבוע כשהחזקת אותו בידיים, וראית שהוא לא נושם. בכית?"
הסתכלתי עליה במבט כועס ושתקתי... "הרי אין טעם לשאלות האלו"
עניתי... "תפסיקי".
היא שאלה איך זה שהיא מכירה אותי כל כך הרבה זמן וראתה אותי
במצבים הכי קשים ואף פעם לא בכיתי.
היא אמרה שזה נראה לה כאילו אני האנטיפת הגדול ביותר אי פעם
ושהאדישות שלי עוד תהרוג אותי. לא הצלחתי להתאפק. חייכתי
ושאלתי אותה, מה עבר לה בגוף כשהיא ראתה אותו מחורר. 3 כדורים
בראש, חצי ראש בחוץ. היא ענתה שהיא הסתכלה עליי וראתה אותי
סוחב אותו בריצה, אח"כ הלכה לצד, בכתה, הקיאה. שזה גרם לה
לטראומה. ושוב שאלה איך זה לא עשה לי כלום...
לא יכולתי להסביר לה שאני בוכה. שאני שבור אפילו יותר ממנה,
שאני לא יכול לבכות מולה כי זה לא מה שאני. שהבכי שלי נמצא לבד
בחדר ורק כשאני והוא לבד אז הוא מתפרץ. פעם זאת הייתה שלישיה.
אחריה, אין לי אמון בזה. "אתה בוכה, אתה חלש" זאת הנקודה ואסור
לי להיות חלש מול אף אחד, לא עכשיו... ולא אף פעם!
בטחתי בה. והיא כנראה תישאר היחידה אי פעם שאתפתה לטעות הזאת
איתה.
היא ידעה מי אני, היו לה עיניים מבינות. אין אף אחד בעולם עם
עיניים מבינות יותר, אז אין במי לבטוח.
פשוט אמרתי שגם לי זה קשה. אבל פשוט מבטא את זה אחרת. חיבקתי
אותה חיבוק של שתיקה,
ונרדמנו. |
