בבוקר לח, לא בשכונה,
איני זוכר איזו שנה,
אדם הלך:
והתחלק לו על קליפה של בננה.

ובנופלו- הספיק לראות את העולם בסחרורו.
ובשוכבו- ראה הכל מפני השטח. בעירו-
עוד לא היה כמו האדם (אותו מואר!)

אליו הגיעה הבשורה!
ואיך הגיעה?
ברקיע - לא היה כוכב ועב.
ורק רדיד אדום,
כמו בקליע - מלבושו הטורקיזי נקוב נוקב.

 ומסביבו הכל צמח
 ללא משים- מוחו פרח

ולא כמו כל האנשים,
שמביטים אל המוגבל: ולו קוראים הם "תלת מימד",
אותו אדם הביט למעלה ולמטה וימינה,
אלכסון
והוא ראה דבר אחד: את העולם.

והוא הבין שיש יקום
והוא כפר באמונה!
ובו נשבע, נגדה יקום!
הוריו לימדו לא נכונה:
שהעולם הנו תמונה תלת ממדית
ורק התלם אמיתי.
שאם תלך הצידה, תיתקל רק בקרטון.
ושפסיעה לתוך הנוף, כמו פסיעה היא לתצלום.
ושפסיעה כזו תוביל לאבדון.

אבל הוא?
הוא ראה את הכל כמו תינוק, לראשונה.
ועצמו לא יכול לזכור איזו שנה.
לו נתנה את עיני נעוריו.