לפני 10 שנים פגשתי ילדה קטנה בת 4. בשיא התמימות הפריחה שלה
בחיים, יושבת ליד אמה ואומרת לה: "אתם לעולם לא תמותו, לא את,
לא אבא, ולא איתן. אתם תחיו לנצח" צוחקת ומחייכת בטוחה שאין
דבר רע בעולם הזה, שהוא טוב. והדבר שהיה אז הכי חשוב לה היו
הבובות שלה, היא טיפלה בהם כמו אמא קטנה. היא נראתה כמו מלאך
קטן: עיניים כחולות, עור לבן צחור,ושיער בלונדיני שזור ל-2
צמות. היא גרמה לי להרגיש שיש עוד תקווה, היא גרמה לי להרגיש
טוב ולהזכר בעצמי כשהייתי תמימה כמוה.

                                         

היום, אחרי 10 שנים שאני מכירה אותה, 10 שנים שנהייתי "אחותה
הגדולה", 10 שנים ששנה וחצי מהם הייתי חברה של איתן אחיה
הגדול, 10 שנים שהיינו בקשר, שבמשך השנתיים האחרונות התרחקנו,
פגשתי אותה.
הפעם היא הייתה שונה. אותם תווי פנים, אותו מבנה גוף, אבל היה
בה משהו שונה. הפעם היא הייתה שונה, מבטה היה קודר וקר, היא לא
צחקה וחייכה, העיניים הכחולות שלה היו עמוקות כים, השיער שלה
מזמן כבר לא שזור לצמות, הוא גזור עקום (מעשה ידיה) וצבוע
בקצוות בשחור, עורה כבר לא לבן צחור, הוא קיבל גוון של חום וכל
גופה היה מלא בסימנים כחולים.

ראיתי אותה מרחוק. היא עישנה והייתה חצי שיכורה, התקרבתי אליה,
והתחלתי לדבר איתה. מה ששימח אותי זה שהיא עדיין זכרה אותי.
לקחתי אותה לצד והתחלתי לדבר איתה.

שאלתי אותה עליה, על אמא שלה, על אבא שלה (שמתברר שיש לו
סרטן), ועל איתן. ישר שהיא שמעה "איתן" היא התחילה לבכות...
בחיים לא ראיתי אותה בוכה. גם לא רציתי... שאלתי אותה למה היא
בוכה היא עצרה את הדמעות ואמרה לי: "איתן מת". התגובה הראשונה
שלי הייתה להתעלף שם. איך זה יכול להיות? שאיתן ימות? למה?
מתי? איפה? איך? רציתי לדעת הכל, שאלתי אותה אחרי שקמתי את
השאלות שלי. הייתה לה תשובה אחת לכל השאלות: "צבא". הדמעות
התחילו לרדת לי על הפנים. איתן היה "מורעל" של הצבא... ליוויתי
אותה לבית השכור שלה, אמא שלה התעללה בה אחרי שאבא שלה התאשפז
ואחרי המוות של איתן, אז היא שכרה דירה לעצמה.

אחרי זה חזרתי לדירה שלי וחשבתי לעצמי: "איך שמלאכים משתנים".