16.5.04

פלוק!
פתחתי את הרגע עם בקבוק יין.
אדום, חצי יבש. לא משנה מה שמו, אני גם לא באמת מבין.
פתיחת הבקבוק נעשתה בצורה חלקלקה ואלגנטית אשר עוררה התפעלותם
של הקהל הרחב.
יש כאן המון, אך מבין כל הדמויות תפסו אותי זוג עיניים גדולות
ושחורות,
מלאות באור בלתי ניתן לתפישה וחיוך בצורת פרח שעוד לא הגיע
לפריחה מלאה.
בראותי הפנים הללו חשתי בעולם אחר - המוזיקה התעמעמה לכדי תו
דקיק, מתמשך ומלטף.
דיבורי הדמויות הפכו לציוצי דרורים. וכל התפאורה נעלמה לכך שיש
רק את אותן פנים באמצע כלום.

"נו... איך היין???" הפתיע אותי מבוגר מעונב ולחוץ עם חיוך
מוזהב, פנים מופנמות אך דיבורו מוחצן.
"האמת שעוד לא טע... שנייה, אני אטעם"
סובבתי את היין בכוסית למען הפוזה ובאותו זמן שאלתי "איזה יין
זה" על מנת לרצותו.
"או!... שמח ששאלת. היין הזה בעצם נוצר בלה בלה בלה..."
לא באמת הקשבתי כי לא באמת שאלתי.
הרחתי את היין, ריח טוב. והנחלתי אותו לפי.
מסיבה שעוד לא מובנת לי, כולם בוהים בי כמו בעוגה מלאה בכל-טוב
ושוב הבחנתי באותן פנים אשר רואות בי דבר מה שונה שאינני יודע
מהו.

"אז איך היין?!" שאלו כמה גברות כלהקת ציפורים חסרת סבלנות.
עניתי "המממ..." התרחיש הבא עלול להתפרש כהתפרצות עצבים, אך לא
- זה יותר כאילו חלום שחלמתי בילדותי פרץ מהטבור שלי כבועת
סבון ענקית.
"תיאטרון! הצגה!" צעקתי בחיוך וכולם הופתעו ונרתעו לאחור.
"היין בסדר... לא אומר 'גרוע' וגם לא אפלוט 'מרנין'  הוא פשוט
בסדר! 'בסדר' בדיוק כמו כוסית תה שהתקררה לה על השולחן. 'בסדר'
בדיוק כמו בדיחה שאבא מספר כדי להפיג את השתיקה ברכב כשהוא
מסיע את הבן והחברים למסיבת כיתה"
כולם התפקעו בצחוק היסטרי והרגשתי ממש כשחקן המציג את ההצגה
האחרונה בחייו.
"המשך... המשך!" עודד אותי בטפיחות שכם הבחור עם החיוך
המוזהב.
"בסדר, בדיוק כמו התלבושות הנפלאות שלכן ושלכם גבירותיי
ורבותיי"
כולם היו בהיכון להתפקעות אך במקום צחוק יצאו נהימות כעוסות
ונמוכות ורק הפנים שאהבתי צחקו מלאי חן. החיוך פרח כמעט עד
שיאו וריח פרחוני ואדום הגיע היישר למערות אפי.
"אוו, מדוע נעלבתם? הרי אמרתי 'בדיוק כמו התלבושות ה-נפ-ל-אות'
ומלבד זאת, הבחינו בלבושי... אני נראה כמו טווס מיוחם עם כל
הצבעים הללו"
'הא הא הא, הו הו הו'. הצחוק חזר כמו מלך חזרה לכיסאו המפואר.
אני צחקקתי וחייכתי. עיניי הצטמקו עד כדי עצימתן והרכנתי ראשי
מטה לכמה שניות חשיבה.
פקחתי עיניי וכשזקפתי ראשי נוכחתי לדעת כי הפנים התקדמו וישבו
כמטר מולי. הם רצו שאמשיך, המשכתי.

"הגעתי לעיר הזו לפני ארבעה ימים, בכלל לא התכוונתי, מצטער.
אין לי כאן בית, אני מסתובב וישן בחוץ כל הזמן וכסף יש לי
בכמויות. הזדמנתי לחתונה הזו, מפני ששמעתי את המוזיקה מבחוץ
והיא נעמה לי. מה שאומר שאני כנראה לא מכיר אף אחד ואחת כאן
ולבטח לא את החתן והכלה שיהיה להם מזל מצוין דרך אגב!"
התבוננתי בשעון.
"השעה עכשיו שלוש בלילה ונראה כי כל האורחים עוד כאן למרות
השעה המאוחרת ואני מתחיל לחשוד שזוהי אשמתי. כלל אינני זוכר את
השתלשלות האירועים עד פתיחת היין כי כפי שאתם רואים יש באר
פתוח ואני טווס שיכור."

כולם התפקעו לרגע קט וחסמו צחוקם כי רצו לשמוע את המשך דבריי.
"אני יודע... שאתם... רוצים... שאמשיך את דברי...
אך יש לי מעט סחר... חו...רת..."
התמוטטתי, ראשי נחבט בקצה השולחן.
חושך.

מים מלטפים וריח פרחים העירו את עצמי, שמעתי ברקע "הוא
מתעורר!!! הוא מתעורר!!!"
פקחתי עיניי ובמרחק נשיפה ממני ישנן אותן פנים מחייכות חיוך
בשיא פריחתו כריחות שלהי האביב.
ואני מלמלתי
"אני אוהב אותך, פרח"
והיא התרפקה
"גם אני אותך יקירי... בעלי"