ישבנו במרפסת בבית של ההורים שלך, ואכלנו עוגיות חמאה. שאלת
אותי בנימוס אם אני ארצה אולי לשתות משהו. כזה אתה, איש נחמד.
אמרתי שאני לא צמאה, ושאלתי אותך אם תרצה לקנות לי ליומולדת את
הכורסה הבורדו, שהתלהבתי ממנה היום כשהסתובבנו בהרצל. אמרת
שלא, אבל שבניגוד מוחלט לזה, אתה מעוניין להיפרד. צחקתי בקול,
באותו טון אריסטוקרטי שגיבשתי במשך שנים של עבודה על האדישות
שלי. אמרתי לך שכדאי שתיקח את הדברים שלך מהדירה שלנו ממש
בקרוב, ושאני צריכה ללכת.
לא ידעתי לאן אלך. הייתי די אבודה בלעדיך, למרות כל ההצהרות.
תראה, אתה אומנם בחור די טיפש, מכוער ותלוש, אבל בפנטזיות
החולניות שלי אתה כל כך מושלם, ואיך אפשר לעזאזל להיפרד
מפנטזיות?
יצאתי מהדירה של הוריך, והלכתי ברחוב המכוער שלהם הלוך ושוב.
כמו תמיד, חיפשתי במרץ רב פיסה ירוקה בעיר השלדית הזו, ושוב לא
מצאתי כלום. אז החלטתי לשוטט אולי גם ברחובות אחרים, והתחברתי
לשני חתולי רחוב אפורים, שחיבבו אותי בשל סיבה כלשהי, שאינה
ברורה.
הרגליים שלי כבר התחילו לכאוב מעט, אז ישבתי על שפת המדרכה.
מדי פעם עצרו מכוניות, והעירו לי כל מני הערות שוביניסטיות
מהחלונות, אך עשיתי עצמי חירשת, על אף ששמעתי היטב והבנתי,
ואולי אף היה בי מן רצון קטן להיענות. ליטפתי את החתולים,
ונדבקו לי כל מני לכלוכים לידיים, ונישקתי אותם, והתפללתי שיש
להם מחלות.
כל אותו זמן הרגשתי שאני נחבטת בכל הגוף, אבל לא ממש. זה לא
מאוד כאב, אפילו קצת חייכתי. קסמי הפרוזק. הרגשתי שאני בבית
משוגעים, במחלקה סגורה, מטיחה את ראשי בקיר, אך מרגישה רק גומי
ירוק. מתה על ירוק. ירוק עד. יער. דובים.
לפני שהתחלתי לקחת פרוזק הייתי בוכה כל הזמן, והכל היה קצת
מרצד, וגדול, וכבד מדי לכתפיים שלי, ומשתלט. עכשיו הכל די קטן,
תמיד קיים, אבל קטן; ואני חושבת יותר על עצמי ועל איך לשמח
אותי. פעם כולם היו העולם, ואני הנחתי להם לרמוס אותי. עכשיו
אני העולם. הוא קצת מטושטש ולא ברור, ואין לו הרבה משמעות,
וצוחקים שם הרבה, אולי גם ברגעים לא מתאימים, אבל הוא שלי.
אז עזבת את העולם שלי. לא נהנית? לא היה לך טוב? חבל לי. ממש
חבל... הנה, אפילו עכשיו אני צוחקת, יצור מטופש. מפוררת עלים
מזוהמים ומתה מצחוק. אולי כדאי שתדע עכשיו, שלמרות שאנחנו גרים
ביחד כבר שנתיים, ומכירים יותר מזה, עדיין אני מכנה אותך
בציבור: "האיש שאני יוצאת אתו". אף פעם לא חבר, חלילה, כי אין
לי חברים, אין לי אנשים, כל העולם נגדי, גם אתה. אבל התאמת לי
לחליפה הירוקה, ולנעליים הסגולות, ולשפתיים.
התחת שלי כבר נדבק למדרכה, ואני זזה מצד לצד, כדי להזרים לתוכי
דם, ואז אני רואה אותך הולך, מחפשת את האקס המשוגעת שלך, מפחד
שהיא תחפש מכונית שתדרוס אותה, כמו בימים שלפני הכדורים. אני
עכשיו אספר לך סוד: עדיין יש לי מחשבות אובדניות. אני עדיין
מחברת מכתבי התאבדות בראש, למרות הכימיקלים שבדם שלי. אני
עדיין חושבת שלאיש זה לא יזיז כאשר אפרוש. ואני צודקת, אתה
יודע, מכוער שלי.
אני אוהבת אותך. אתה יודע? במשך שנים הפסיכולוגית שלי מנסה
לחבר אותי לרגשות שלי. היש מחוברת ממני כעת? תודה שלא. אחרי כל
כך הרבה זמן אני מודה באהבתי לך. אבל, מכוער, הצרה היא שאנו
כבר לא ביחד, ואתה מכיר את הקלישאה המוכרת שאומרת שאתה רוצה
משהו יותר ככל שהוא פחות מושג או פחות שלך. משהו כזה. אינני
זוכרת את הניסוח המדויק. בכל מקרה, אני כמעט מסוגלת להודות
בפני החתולים היקרים האלה שאולי אני רוצה אותך יותר. אולי אני
רוצה אותך ממש. יעבור. עוד דקה. אני נחבטת, אבל קירות הגומי
מרככים.
אני רואה אותך ממשיך ללכת וצועק את שמי. ממלמל קללות לעצמך.
אני רואה אותך בוכה, זבל קשוח וחביב. רואה אותך מתענה. כל כך
מרוכז בעצמך, שלא רואה שאני והחתולים יושבים על המדרכה, ממש
מולך. האיש שאני יוצאת אתו, לפני שראשך ייתקע בעמוד החשמל - שא
ברכה. |