לא ברור בדיוק מי ירה, אבל היריה נורתה. אני התחלתי לרוץ וככה
גם כל השאר. רצתי כמו הרוח, כל עוד רוחי בנפשי. זה היה קשה,
אחד מהם רץ ממש לידי, ניסתי לדחוף אותו קצת אולי אפילו לפגוע
בו אבל הוא היה עיקש. הם התחילו לסגור עלי מאחור, הרגשתי פתאום
את הנשימה מתקצרת, חוסר אויר בריאות, זה עוד לא קרה לי אף פעם,
אבל עכשיו זה התחיל להראות כמו הסוף, הסוף שלי. שניים מהם
איגפו אותי בצדדים ועוד אחד פתח מבערים מאחור והתקדם ממש
לעברי, הרגליים כבר כמעט וכשלו התאומים היו תפוסים וחשתי כאבים
איומים בחזה. ההוא שהיה צמוד אלי מאחור עקף אותי מימין והתמקם
הישר מלפני. זהו זה כעת הם הקיפו אותי מכל הכיוונים, אין בררה,
אין דרך להתחמק, ראיתי את ברטון רוברטס מתקדם קדימה באיטיות
הרבה שבה הוא נוהג לעשות דברים, בינתיים כל האחרים החלו גם כן
להאט את הקצב ומחוסר ברירה גם אני איתם, הייתי הרי מכותר מכל
הכיוונים, אסטרטגיה נפלאה של מי שתכנן את הקרב הזה, קרב שבו
הפסדתי ובגדול. רוברטס התנהל לו בכבדות אל עבר קו המטרה ואני
כבר לא חשתי בכלום, לא כאבים בחזה, לא שרירי תאומים תפוסים ולא
התואר בריצת העשרת אלפים שנגזל ממני באותו היום. אחרי שברטון
עבר את הקו בוודאות הם נתנו לי לפרוץ קדימה הצלחתי לעבור כמעט
את כולם ולהגיע שלישי. עמדתי מבויש על דוכן המנצחים והבטתי על
הביזיון, משמאלי עמד המנצח בריצת העשרת אלפים האיטית אי-פעם
ומימני עמדה מדינה שלמה שהביטה בי באכזבה, ארבע שנים ירדו
לטמיון. רוברטס, השמוק הנפוח הזה עוד ניסה לחבק ולברך אותי, גם
אני "בירכתי" אותו במטר קללות עסיסיות, כשירדנו מהדוכן נתתי לו
"קטנה" עם הרגל והוא השתטח פנים קדימה היישר אל תוך הבוץ.
ניצחון או לא ניצחון, בחיים עוד לא נהנתי ככה. |