לוכד הנחשים
בתום לילה נוסף של אימה, עודנו צועדים בנהר הבוץ המתפתל, מותשים מתעיית שווא,
חוזים בעיניים ליאות, בסיומה של עוד זריחה. לאחר 7 שעות של דממה חרישית, הוא
שבר שתיקתו, ואמר לי:
We must be willing to get rid of the life we've planned, so as to have the
life that is waiting for us
שוב שתקנו שנינו.
זיק של זהר ניצוץ מעינינו, מביטים אחד בשני, בנהר עד האופק, ושוב אחד בשני.
חייכנו חיוך עייף, אך מעודד, והוספנו ללכת.
מאז בכל פעם שאני מנסה לוותר על החיים שתכננתי, אני מוצא את עצמי טווה לי
חדשים, ושוב מפרק, ושוב בונה,
אז אולי לוכד הנחשים - פשוט טעה?
ימים יגידו.