אני כבר לא זוכר כמעט כלום, רק מסתובב כמו זומבי ומחכה לתשובה
שלבטח לא תגיע.
אני לא מאשים אותה, אני לא הייתי יודע מה לענות. היא בטח כבר
נשואה אולי עם ילדים...
לכל אחד יש את ההיא שהוא פספס, אבל אני בכלל לא בטוח שהיא
הפספוס שלי. אני רק יודע שעברו כבר לפחות איזה עשר-שתיים עשרה
שנים מאז הפעם האחרונה שהתראינו ואז היא כמובן לא ידעה שום
דבר, גם אני לא ממש ידעתי רק עכשיו כשהגיעו ההזמנות לפגישת
מחזור והתחלתי לעבור על הספר, להיזכר בשמות, בפרצופים,
באנשים... פתאום הבנתי, הגעתי לעמוד עם התמונה שלה ולא יכולתי
להעביר את הדף, הספר עדיין מונח אצלי על השולחן פתוח בעמוד 42,
העמוד שלה. אני אפילו לא יכול להגיד שהכרתי אותה ממש טוב, היא
גם לא הייתה מהבחורות האלה שכולם רוצים גם לא מאלה שאף אחד לא
רוצה אלה סתם בחורה רגילה. סתם עוד אחת שיושבת בשולחן השני
בשורה שליד החלון ולפעמים האור של השמש היה נופל על הפנים שלה
ומאיר אותם בצורה נחמדה. הכרתי אותה באמת במסיבה של מאיר, הם
בדיוק נהיו חברים וההורים שלו היו בחו"ל. רוב הזמן הוא ישב עם
החברים הטובים שלו והריץ קטעים, אני במקרה ישבתי לידה אז
דיברנו רוב הערב, אחרי שבוע הם נפרדו. לא ידעתי אם להגיד לה
משהו או לא אז שתקתי ויותר לא חשבתי עליה, עד עכשיו. מוזר, הא?
בכל מקרה החלטתי לנסות, מה כבר יש לי להפסיד... עשר שנים
בזבזתי על הנירית הזאת וכלום לא ייצא אז מה אכפת לסבך קצת את
החיים של מישהי שבקושי הכירה אותי ואני אותה. אולי אני סתם
נתפס אליה כי היא בערך הפרצוף המוכר הראשון שראיתי אחרי נירית
ואולי... מה זה חשוב בעצם. למה אני בכלל מתעמק בכל השטויות
האלה? אני הרי כתבתי לה שאני אוהב אותה, שתמיד אהבתי אותה
ושאני מוכן להתחתן איתה כבר עכשיו, מה שהוא קודם כל הגזמה
פרועה לחלוטין ושנית כל בוודאי יבהיל אותה עד כדי כך שהיא לא
תרצה שום קשר איתי. מכתב תגובה ממנה אני כבר בטוח לא אקבל...
המכתב הגיע יום לפני הפגישה, זה היה המכתב שלי שחזר. איזה
מטומטם אני, באמת חשבתי שהיא עוד תגור באותה הכתובת אחרי כל
הזמן הזה. התקשרתי לנירית והלכנו לפגישת מחזור ביחד. ראיתי
אותה שם וככה בלי לחשוב, הוצאתי את הטבעת מהכיס והצעתי
נישואין. |