אז זה קרה.
אומנם במקום שהכי לא ציפינו לו, עם האדם שהכי לא ציפינו שאיתו
זה יתרחש, אבל זה קרה.
רק מוכיח את הנטייה של הדברים ללכת כנגד הזרם.
קרה מיקרה, התפלק, זרמנו, נכנסנו לתוך מה שהתגלה כחוויה
שהועילה גם לי וגם לך.
אתה צברת ניסיון ואני סוף סוף, אחרי הרבה מאוד זמן, הרגשתי
טיפה יותר טוב. טיפה יותר שלמה. טיפה יותר שייכת. טיפה יותר
אני.
ולאט לאט דברים התפתחו ולאט לאט גם הפרצוף המכוער, הבלתי נמנע,
שהתחבא מתחת למרגניות הזדקר.
לא הייתה אשליה שזה יימשך לנצח ורק למי שהיה בחוץ כל העסק נראה
תמוהה.
הם לא הבינו מה קרה. איך זה התחיל? ואיך זה נגמר? הם הרגישו
איכשהו שהם פשוט נותרו מאחור ואנחנו משיגים אותם בקילומטרים
אדירים.
אף אחד לא הבין. חוץ מאיתנו כלומר. לנו זה היה ברור.
זה נגמר עוד לפני.
קו פעימות הלב כבר לא זז, אנחנו פשוט נתנו עוד כמה ימים למכונת
ההנשמה המלאכותית לפני שניתקנו את הצמח מהכבלים שהחזיקו אותו.
חשבנו שמשם הכל היה בסדר. אבל לא ככה זה היה.
איכשהו הכל סטה ממקומו. השביל הפך למין קו מנחה ולבסוף
לקיווקוו בילתי נראה.
לא הבנו אחד את השני. תפיסות העולם החלו מתנגשות. היו ריבים
פעוטים ואי- הסכמות.
ואני לא יכולה להבין אותך, ואולי אתה יכול להבין אותי.
אני לא רוצה לחנך אותך, אז שלא תעיז לנסות לשנות את הגישה
שלי.
ניסית ליצור שיחה כדי שאולי נשלים.
אבל אולי הגורל שלנו הוא פשוט לא לדבר לעולמים...
בסופו של דבר אפשר אולי להתנחם שלפחות שקרים לא היו שם וגם לא
העמדות פנים.
חתכנו את זה מהר יחסית אחרי שמת כל מה שהיה בפנים.