ישבה על האסלה וקרעה את התמונות. נקרעה הינומת הכלה ונאספה
לצרור עם פיסת אצבע דקה מושטת לקבל טבעת. נקרעה חליפת חתן
מחויטת בין המכנס למפלס החגורה ועוד קרע מלוכסן בז'קט. אחר כך
נקרעו כל מיני דודים ודודות וידידי המשפחה שכבר לא זכרה את
רובם וחלקם כבר נפטרו ונשתכחו מלב. אספה את הקרעים לפיסות
קטנות מרובעות, כמו חפיסת קלפים של ליליפוטים, חייכה לעצמה.
התרוממה מעל למושב האסלה וזרתה בתנועה רכה ריבועים קטנים על
פני לוע מרובע. היא לחצה על המיכל והדיחה מערבולת עליזה יוצאת
במחול מסוחרר, כאילו ביקשו הקלפים להצחיק אותה, או שמא לפייס
אותה בטרם יישטפו.
-א-מא, איפה את? אני צריך פיפי! מהר! קורא הקטנצ'יק ומכה בדלת
בטפיחות מתוקות קצובות.
-כבר, חמודי, אמא גם עשתה פיפי, אמא מיד יוצאת, היא עונה בקול
שלו, מחייכת אל מול המראה, על מנת לשמור על קול בהיר ויציב.
ממהרת לפתוח ולהושיב את הקטנצ'יק על האסלה ולתמוך בידיו את
צידי המושב.
-יופי, אתה ממש נהדר! איזה ילד גדול!! לא ברח לך הפיפי, עכשיו
בוא נאמר לו ביחד: ביי, פיפי!

מאוחר יותר, רוכנת בספריית האוניברסיטה מול מסך לפ-טופ דק,
ניסתה להיזכר מתי בדיוק החליטה לקרוע את תמונות החתונה. גלגלה
קווצת שיער חלקה סביב לאצבעה והתירה אותה באחת, כמו שנהגה
לעשות כשהתרכזה, אבל מצאה את עצמה אדישה וריקה. היא חזרה
להתרכז בכתיבת פרק הסיכום במחקר שלה, שעתיד היה להסתיים בקיץ
הקרוב, ונושאו מיסטיקה באגדות חז"ל והשפעותיה על הספרות
הישראלית בראשית המאה העשרים.
חמש שנים בקירוב של כתיבה מייגעת מול מנחה קפריזי הפכו אותה
לנחרצת ובוטחת, גם לעיקשת.
כשעזבה את הספריה, עודה מנידה שלום רפה לאחד מהסטודנטים שתרגלה
בסמסטר האחרון, צף בה זיכרון קהה: מספר שבועות אחרי שעברו לבית
החדש עצר אותה פועל תברואה של המועצה בכניסה לבית: מצטער, אבל
זה אולי שלכם, אולי כשעברתם דירה אז נפלו לכם מהארגזים, לא
יודע, זה היה פה זרוק על המדרכה, מיד זיהיתי אתכם, כזה זוג
יפה...
התבוננה בשקט בתמונות החתונה הקמוטות שסימני צמיג אפורים חרטו
בהן כתם משונן: כן, באמת תודה ששמת לב, כן, זה שלנו...
מדי מספר שבועות עלה בלבה תימהון כשתהתה לפשר התמונות שהיו
מוטלות ברחוב, ועוד באותו שבוע חלמה על חתונה שהיא נוכחת בה,
ואיננה מכירה את החתן והכלה, ובתום החופה בד סאטן לבן יורד
ומשתלשל כמו מסך על פניהם של כל הנוכחים בחופה.
ומנקר זיכרון נוסף: בערב חג העצמאות האחרון, חיפשה ספר אגדות
חז"ל בספריה בבית, היא סרקה כל מדף, בטוחה ששם הניחה אותו,
רוגז קל כבר עלה ותפח בה, על שהילדים שוב הזיזו ספרים ממקומם
כדי להחביא מאחורי המדפים  אוספי קלפים מצוירים. מאחורי המדף
התחתון נתקלה שוב בין ספרי השירה, בין ספר לספר, בשלוש תמונות
שלהם מטיול באנגליה, שנה לנישואין, מחייכים מגובה מושב
באוטובוס קומתיים אדום, עומדים חבוקים ליד אגם קטן ששני
ברווזים ירקרקים שטים בו, בגינת בית שהתארחו בו, ערפל מעושן
מכסה אותם לאור שמש לונדונית קפואה.
מי הזיז אותן מהאלבום אל המדף? איך הגיעו לשם?
טעם של כעס ישן נח בדעתה, וגם של רצון לברוח מהתמונות, או אולי
לעצור את מה שכבר הוטבע בתמונה.
כל כך מטופש, הרהרה, עוד יותר מטופש שאני זוכרת על מה צחקנו
ברגע שצילמו. ממרחק חמש עשרה שנים לאחור, מראה של רעננות
ועליצות הרוח לא מעורר בה אפילו רמז געגוע.
נטלה את התמונות והעבירה אותן מיד ליד. וברגע אחד גמרה בדעתה
שלא להחזיר אותן לאלבום, חפנה את התמונות והטילה אותן שוב
בחופזה מאחור ודחפה על פניהן כמה ספרים כבדים.
כשטפחה על שורת הספרים לסדר אותה, נשמטו ונפלו עוד שתי תמונות
של הוריה, מתפרקדים על מדשאה של הקיבוץ, חיוך מלא וטהור ממלא
את התמונה בשני עולים חדשים משני מחוזות סבל בעולם, מחזיקים
ידיים מקוות.
עיניה נמלאות והיא עוצרת לרגע.
היא נכנסת במהירות לרכב שלה, ויוצאת בחריקת צמיגים את חניון
האוניברסיטה. צריך כבר להכין ארוחת ערב לילדים. אני שוב מאחרת.
מתקנת מולה את זווית המראה ומביטה בה בשביעות רצון, נזכרת במבט
הלח של הסטודנט בספריה. כל הסמסטר נעץ מבטים מבוישים מחייכים.
כשנחה עליה רוח טובה במיוחד, פנתה במבט חודר היישר אל עיניו
וגרמה לו להסמקה בוערת. כל כך בוטחת, תמיד חשה מחוזרת מבטים
כשהרצתה לכיתת סטודנטים צעירים. שוב גלגלה סביב אצבעה קווצת
שיער והאיצה במכונית לחצות צומת באור כתום מהבהב, תמיד מתעלמת
מאזהרות.
יושבת  ונושמת שקט בחשיכה לפני שתישאב להמולת הבית. ידה נשלחת
בפיזור אל ירכיה, מלטפת הלוך ושוב, פעם בכף ידה ופעם ובגב היד.
למעלה למטה. מהססת ונוגעת ושוב חוזרת.
המגע נושא אליה געגוע למה שהיא כבר לא יכולה להעלות מתוכה, היא
נוגעת בידיה בשיירים של חום, פירורים של כמיהה, והזמן שלה שט
מעליה כמו עננים נוסעים מעל מבנה דומם.
בבית, הקטנצ'יק מקדם אותה בחיבוק וקריאות א-מא ב-אה! ומקיף את
החדר בריצה פראית.
הגדול רץ לחבק אותה וחוזר למסך הטלוויזיה.
חותכת ירקות לקוביות גדולות, מטגנת חביתות ומאיצה בילדים לגשת
לאכול.
-איפה אבא? אני רוצה לאכול אחר כך. רק כשאבא יבוא.
-עוד מעט הוא מגיע, חמוד, שב ותאכל יפה. אתה יודע שהוא
בעבודה.
-איזה מפגר, שכחת שאבא עוד בעבודה?
-היי, תפסיקו, אני רוצה שתאכלו יפה, לא צריך לריב. מי רוצה
שוקו?
מאוחר, לאחר שהמולת הבית נרגעת היא שוב בוהה בפרק הסיכום
במחקר, מנסה להרוויח מעט זמן כתיבה שקט. התמונות רודפות אותה.
מתבוננות בה בחדות, מבצעות בה משפט אילם, לא מניחות לה גם
בחלומות.  
חגיגות חנוכה בגן, טיולים בחג, ימי הולדת, ימי נישואין, מסיבות
הפתעה, ערבי שישי לפני הדלקת נרות, מפגשי "על האש", לובי של
בית מלון, תחפושות וזיקוקים, אולמות של שמחות, רחבת ריקודים,
שירה בצוותא, חברים, חברים, חברים, סובבים כמו חבורת שבט
מלווה...
תמונות פנימיות מכות גונג: זוכרת שכל הדרך למסיבת יום ההולדת
בכית באוטו, וכשהגעתם לשם מחית דמעות וחייכת כאילו לא כלום?
זוכרת שביקשת ביום העצמאות שלא יצלמו? שלא יראו את מה
שבעיניים? זוכרת מה כל כך רצית שיקרה כשהצטלמתם בפורים מחופשים
למלאך צחור ופייה פנקיסטית פרועת שיער?
ובפעוטון, במסיבת יום ההולדת של הקטנצ'יק, הנפתם אותו על כסא
מקושט ואת כיוונת עדשת עין אל מעבר לחלון. כולך היית שם, מחוץ
ולבד. את זוכרת.
יושבת בחשיכה, כמו נאשמת, מחכה לפסק דין, או להכרעה, או לקול
שמימי שיאמר סופסוף מה.
והיא מתבוננת בתמונות והיא רואה היטב.
ולאחר הכל, סוגרת בטפיחה קלה את הלפ-טופ, אוספת אותן, קורעת
וזורה את הריבועים לרוח, ויוצאת מהחדר.