ביום הכי ארוך בשנה
מרגיש איך איבריי
מיטלטלים
במנוחה אצורה.

יותר מדי אור
בעור
רק מוסיף מדאוב
שאינני יכול לספוג.

ואז לקראת השקיעה
הכי מאוחרת בשנה
בא לי להתפוצץ

לא להתחשב בכלום
לא להתחשב בדבר

רק להשמיד הכול בעלטה
ודי.

וזה מזכיר לי
את הטוהר המזויף
הזה של יום-הכיפורים.

הגברים היו מתכנסים בדומיה
לבושים בלבן נקי,
נראים היו כאילו חטפו הארה
והכול בוהק להפליא.

עיניי מצטמצמות
ורגליי מידלדלות,
נאלץ אני להצטרף ולשחק
ואגרופי מכה בחטא.

ולקראת תפילת נעילה
הרגשתי שגופי
לא שייך לי עוד.

ממש לפני תפילת מנחה
מוציאים ספר התורה
וקוראים "אחרי מות" ב"ויקרא".

וכשמגיעים למילה "תועבה"
איזשהו כח
מנסה למשוך אותי בחזרה.
ואני מנסה לברוח
אבל לא יכול

ומרגיש איך כולם נועצים
בי מבטים
ובוחנים בי כל איבר ואיבר

עד שאני מרגיש מיותר
ודבר ממני לא נשאר.

"אבל כעת אני אור,
כעת אני מואר
ולא יעזור לכולכם דבר!" -
רציתי לזעוק

אבל יצא לי רק בכי של צחוק.

זו כל האנרגיה הכמוסה
שהיתה חייבת להשתחרר.
עכשיו אני בן-אדם
אחר.

רחוק מן העין, רחוק מן הלב
ובאמצע תקוע לו גרון דואב.


נכתב לראשונה בשנת 2003. נערך ונאסף מחדש ב-21 ביוני, 2005