עכשיו לא כל כך חם, ולא כל כך קר
לא כל כך לח, ולא כל כך יבש.
סתם בוקר של כלום, בוקר קיץ.
בבוקר כזה נוסעים בקו חמש לבריכת גורדון.

בערב משחקים סטנגה בין המדרכות,
לפעמים קצת חבל וקלאס.
קולעים ברוגטקות על פחיות בחלונות חדרי המדרגות,
והולכים הביתה כי חושך ולבד.

הנערות שהנצו, יפות כמו אלבום,
צינמו לנו את המוח.
כל כך יפות שבא לבכות,
כל כך יפות, כל כך.

אחר כך גדלנו גדלנו גדלנו
העונג הטמיר דהה ונשחק
החלום התגשם והפך לשברו.
הבלתי מושג מומש ונבל.

עכשיו לא כל כך חם, ולא כל כך קר
לא כל כך לח, ולא כל כך יבש.
סתם בוקר של כלום, בוקר קיץ.
בבוקר כזה כבר לא עושים כלום.

רק מדי פעם נערה שעוברת,
נערה שהנצה כמו אז,
מותירה באויר מן ריחות שכאלו,
מתוק עם מלוח וחם.

ואז כמו הרף פגות השנים,
והמוח שוב בצונאמי נמחק,
כל כך יפות שבא לבכות,
כל כך יפות, כל כך.