כשהייתי ילד אירית המורה לטבע הביאה לכיתה שלנו אוגר בכלוב.
היא אמרה לנו שקוראים לו "אוצי" ושבזכותו נהפוך להיות כיתה
יותר אחראית.
ישר כשהיא נכנסה עם האוגר שמתי לב שאיילי החבר הכי טוב שלי כבר
מתכנן תיכנונים.
ההורים של איילי הם רוחניים כאלה... מהסוג של "להציל את יערות
הגשם".
איילי אומר שהם לא הצליחו להדביק אותו במחלה אבל לדעתי, משהו
מה"טבעיות" הזאת כן עבר אליו בגלל שתמיד כשהוא ראה חיה מסכנה
הוא ישר חשב איך אפשר להציל אותה.
פעם הוא גרר אותי לבית של ששון הזקן המפחיד שכלא יונים בכלוב.
בבוקר מוקדם נכנסנו לחצר שלו ושחררנו את כל היונים. ששון
המשוגע הזה כל כך כעס. מזל שברחנו לפני שהוא הספיק להתניע את
המכונית המקרטעת שלו.                                
צדקתי, ברגע שהלימודים נגמרו איילי משך אותי לפינה ולחש:
"תפגוש אותי היום בערב במגרש. היום מצילים את אוצי".
וכך נפתח לו המבצע שדורות על גבי דורות ידברו עליו, "מבצע
אוצי".
נפגשנו בפינה החשוכה של המגרש. איילי חבש כובע גרב שחור, ואחז
בתיבת כלי העבודה של אבא שלו.
"הבאת את מה שצריך?" "כן", עניתי לו, "ובכל זאת אני עדיין לא
ממש מבין בשביל מה אנחנו צריכים כרובית." "זה בשביל אוצי", הוא
ענה לי, "אולי הוא יהיה רעב, שיהיה לו לדרך".
למזלנו, השער האחורי של בית הספר היה פתוח. נכנסנו בשקט בשקט
וכמו לוחמי קומנדו אמיצים טיפסנו על הסורגים של הכיתה. איילי
אמר שהוא ראה פעם בסרט איך פותחים מנעול עם סיכה. להפתעתנו
הטריק עם הסיכה עבד.
נכנסנו לכיתה וממש כמו באיזה סרט זחלנו על הרצפה בשביל שהאזעקה
לא תצפצף (האמת היא שבכלל לא הייתה שם אזעקה אבל איילי התעקש
להוסיף קצת אקשן למבצע שלנו).
פתחתי את הכלוב בעדינות כדי לא להבהיל את אוצי. איילי הניח
אותו בקופסת כלי העבודה של אבא שלו שרופדה בנייר טואלט מבעוד
מועד.
יצאנו בשקט מבית הספר. השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד.
הלכנו לחורשה ליד הבית שלי ושם שחררנו אותו. אוצי נראה קצת
אבוד בשניית החופש הראשונה שלו. הוא הסתכל ימינה ושמאלה ורץ
במהירות לתוך החורשה. וככה נפרדנו ממנו לשלום.
למחרת בבוקר המורה אירית כינסה אותנו לשיחה חשובה כדי להודיע
לנו שאוצי האוגר נעלם.
כל הילדים היו עצובים ואפילו שירי, הילדה שאיילי אוהב, בכתה.
איילי ואני כבר לא בקשר. בפעם האחרונה ששאלתי עליו סיפרו לי
שהוא גר בניו זילנד ועוסק בחקר של צמחים או משהו כזה.  
האמת היא שעכשיו, במבט לאחור אני לא מצטער על מה שעשינו, מסתבר
שכל המבצע הזה לא היה לחינם. אתמול קיבלתי גלויה מטהיטי.
בתמונה שוכבת בחורה על החול ומשתזפת, ליד היד שלה מונח כובע
ובתוכו - לא תאמינו. ראיתי אותו, קטן כמו בערב ההוא, הפרווה
העדינה שלו קצת התבהרה מהשמש. נראה שהוא נהנה.
ובינתיים אני כאן. בכלוב הפרטי שלי, חי לי מיום ליום .מדי פעם
אני חושב עליו.
ולפעמים בלילה מאוחר אני חולם ששני ילדים קטנים מארגנים לכבודי
מבצע שחרור. "מבצע אוצי". רק לכבודי.