זה כל כך כואב
להרגיש חסר כל

סוחב את הרגליים באילוץ
והדרך קרה ואפלולית
נולדתי אליה לבד
וכנראה שהאשלייה תמיד תתנפץ
זה מתיש לגלות כל פעם מחדש את הבדידות

איפה כל מי שהבטיח שישים את גופו על המכשול?
אני כל הזמן נופל בשבי
חלש עד שיכרון חושים
אך ממשיך ללכת בלי סיבה
למה להמשיך בדרך אם כבר לא נשאר שום דבר אמיתי?

תמיד מצליח לדרוך על המוקש
ולראות איזה גועל שוכן בי
הרגשה של בחילה אין סופית
רעד שרק מתגבר

ידעתי שאני אגיע לקצה
כנראה שאין יותר פניות
זו דרך ללא מוצא
והדרך מתחילה להעלם

אני רואה אותה מלמעלה
היא חולפת באיטיות מצמררת
זהו,
אולי עכשיו יהיה טוב...