"מה, שולמן, כואבות הברכיים?" הסמל נראה עצבני מתמיד. טריק
נחמד, אם יודעים איך לעשות אותו. "הקשב הסמל, מבקש רשות להחליף
פק"ל עם גדי", עניתי. החשבון היה פשוט. אני הייתי עם ג'ריקן
חצי מלא, גדי היה עם אלונקה. אני הייתי עגלה, גדי היה שור.
ג'ריקן חצי מלא הוא לא כבד, אבל הוא הדבר הכי לא נוח לסחוב
שיש. המים דופקים לך על הגב, ואז נסוגים אחורה ומושכים אותך
למטה, ושוב. "מה קרה, שולמן? לא מספיק גבר בשביל ג'ריקן?",
הסמל חייך בזלזול, והושיט את ידו להרגיש את המשקל, "ועוד חצי
ריק?". כדי להעלים את המבטא הרוסי שלו, הסמל פשוט היה מתעלם
מהאות ריש. ככה יצא, שכל פעם שהוא קרא לרועי, אורי ענה, ולהפך.

"לא הסמל!", עניתי בצעקה גאה, כמו טירון טוב, "אני לא מספיק
גבר!". זו בדיוק הגישה שהפכה אותי לבעייתי ביותר במחזור. הסמל
כיווץ את עיניו. "אתה מתחכם איתי, שולמן?", הוא שאל, למרות
שהוא לא באמת רצה תשובה, "אין בעיה. רוץ למ"מ ותגיד לו שאתה
מתחכם". נו, באמת. אם הייתי יכול לרוץ עד לראש הטור, עד למ"מ,
הייתי מתלונן על הג'ריקן או נופל באמצע המסע? "כן הסמל!", אני
צועק, נחוש בדעתי להתאמץ, בשביל המולדת, בשביל הצבא, בשביל
להוכיח לכולם ולעצמי שאני מסוגל ובעיקר בשביל לא לחטוף עוד
שבת. הגעתי למ"מ מתנשף. "הקשב המ"מ, הסמל אמר לי לבוא ולומר
שאני מתחכם". המ"מ הסתכל עלי במבט רושף, מבלי להאט לרגע את קצב
מרוצתו. הוא היה מרושע. מהסוג שמשחק אותה מבין, מקשיב, עוזר,
אבל בעצם רק מחפש איך לפרוק תסכולים. מהסוג שלא נותן לחיילים
שלו אפילו לדעת את השם הפרטי שלו, למרות שהם אף פעם לא ישתמשו
בו. רק בשביל לדעת.
"למה אתה מתחכם, שולמן?". אל תעשה את זה. אל תעשה את זה. אל
תעשה את זה. "לא יודע, המ"מ. אני חושב שנולדתי כזה, המ"מ, או
אולי זה החינוך הדפוק שההורים שלי נתנו לי". מאחורי, מלאכי לא
הצליח להחניק נחרת צחוק. המ"מ האט, והביט בי. "מה עשית, שולמן,
שבגללו הסמל חושב שאתה מתחכם?" הוא ירק כל מילה, לאט לאט,
כאילו הוא מדבר למפגר. מפגר שלא חושב על השבת שלו. "אני לא
יודע המ"מ, תצטרך לשאול אותו". מה? מי אמר את זה? מה אני,
מטומטם? עכשיו אני יודע מה הולך לקרות. "אבוטבול, איך המאג?",
צעק המ"מ אחורנית. אור אבוטבול, בחור ענק בכושר מדהים, חייך
ביהירות האופיינית. "המאג מאושר, המ"מ!" הוא ענה בצעקה. "שולמן
רוצה לראות אם הוא יכול לשמור על החיוך של המאג עד סוף המסע,
תחלוק איתו קצת!", צעק המ"מ בתשובה. "הקשב המ"מ, אני בקושי
מסוגל לשמור על החיוך של עצמי, המ"מ. אפילו הג'ריקן כבר בוכה
בעשר דקות האחרונות". שום חיוך, כלום. ביום הראשון של הטירונות
חשבתי לעצמי שהם בני אדם, ואם אני אצחיק אותם הם יצחקו. אבל הם
לא. אפילו לא רמז בעיניים שמצביע על התחלה של חיוך. המפקד כבר
עמד לידי עם המאג.

עוד צעד, עוד צעד, עוד צעד. הג'ריקן דופק לי על הגב, המאג על
הברכיים. כאילו זה לא מספיק, עכשיו אני צריך לרוץ לצד בוסקילה,
איפשהו באמצע השיירה, במקום להיות בהתחלה, להיגרר לאט לאט
לסוף, ואז לרוץ שוב להתחלה וחוזר חלילה, כמו שאני רגיל. ככה
אמר הסמל. "המפקד הצמיד אותך לג'ריקן, המ"מ הצמיד אותך למאג,
אני מצמיד אותך לבוסקילה. אל תענה לי". זה היה הרבה יותר קל,
לי זאת אומרת, אם הם היו מוסיפים את זה כל פעם. הפה שלי אולי
לא היה מחזיק אותי בבסיס הכי מסריח בארץ כל סוף שבוע, שוטף
סירים בגודל של אמבטיה קטנה משאריות פודינג מפלצתי. עוד צעד,
עוד צעד, עוד צעד. בוסקילה מסתובב אלי, הפנים הרחבות שלו,
שהספיקו לאסוף זיפים מאז הגילוח לפני כמעט 24 שעות, שטופות
זיעה, ושואל בשקט: "אתה מסתדר, שולמן? רוצה לרוץ לפני שאני
אחזיק לך את הג'ריקן?" אני מסתכל עליו. יש לו מכשיר קשר מפלצתי
על הגב, והוא רץ כמו בן אדם עם שפשפת נגיפית. "לא, בוסי, זה
בסדר. אני אסתדר. אין גבול למקסימום". זו הייתה הסיסמה שהמ"מ
האידיוט שלנו הצמיד למחלקה. היינו חוזרים עליה כל הזמן, בלגלוג
סמוי. "שולמן, אתה רוצה שהאויב יוריד לך את הראש? מה אתה מדבר
בנוהל שקט?" המ"כ צועק. אם היה לי כוח, הייתי אומר לו משהו על
זה שזה לא נראה לי במקום לצעוק בנוהל שקט. משהו על דוגמה
אישית. אבל אני עייף מדי לחשוב. סליחה אסור לומר, מקבלים על זה
שכיבות סמיכה. "כן המפקד", אני עונה בלחש, בסתמיות, וממשיך.
מרחוק כבר רואים את האורות של ביסל"ש.

"הקשב המ"פ!" אני מצדיע בימין, הנשק בהצלב. אני לא באמת שמאלי,
אבל ראיתי ביום הראשון שהקצינים מתבלבלים כשהם רואים אותך
מצדיע ובכל זאת שומר על חמש אצבעות על ידית האחיזה. גם המ"פ
מתבלבל לרגע. הוא משחרר אותי. "שם?", הוא שואל באגביות. את זה
אני יודע. "אבי שולמן, מחלקה שלוש, המ"פ!", אני מכריז. "שם?",
הוא שואל שוב, בהרמת גבה. אה, אני יודע. "טוראי אבי שולמן,
מחלקה שלוש, המ"פ!". נורא חשוב באמת. אתה מ"פ טירונות, באיזו
דרגה אני אהיה? "מה העניין, שולמן?" הוא שואל, משחק עם העט.
"הקשב המ"פ, ביקשתי ראיון כי אני רוצה המתקת עונש, המ"פ.
קיבלתי שבת מהמ"מ". המ"פ מרים את עיניו, ובוחן אותי. "על מה?",
הוא שואל, כאילו לא קיבל מכתב מהמ"מ בנושא לפני שנכנסתי
לראיון. "התחצפויות ושבירת נהלי מסע, המ"פ". הוא מהנהן, חוזר
לשחק עם העט. פותח, סוגר, פותח. אולי זה עט של יהודה עמיחי,
אני חושב. "אלה עבירות חמורות. למה שנוותר לך?", הוא שואל. כי,
חתיכת דביל, אם תסתכל בדף תראה שלא יצאתי הביתה כבר חודש, בזמן
שחברים שלי כבר היו בבית פעמיים. כי מרוב שאני שוטף פה סירים
בסופי שבוע, כל מי שלא מהמחלקה בטוח שאני עובד מטבח שעושה
טירונות. כי כבר לא תשנו אותי, אז תשלימו עם זה. "הקשב המ"פ,
אני הבנתי את חומרת המעשים שלי והפנמתי אותם, ואני לא חושב שיש
צורך בעונש נוסף, מה גם שאני אחרי שתי שבתות שקיבלתי כעונש
כבר, המ"פ". הוא מחייך. "החברה מתגעגעת, שולמן?", הוא חוקר,
נושא את עיניו אלי. "אחרי חודש? לא, היא בטח כבר מצאה מישהו
אחר, המ"פ", אני עונה בחיוך. המ"פ הוא היחיד שמרשה לעצמו
להתבדח איתי לפעמים, ואני איתו. הוא אמר לי שלא היה טירון אחד
שהיה אצלו במשרד כל כך הרבה. אני גם נורא משתדל לא להתחצף
אליו, כי הוא דווקא בסדר איתי. עכשיו הוא מחייך, מיישר את
הכומתה בכותפת. "אני אגיד לך מה. אני אבטל לך את השבת, ואתן לך
לצאת גם שבת הבאה". אני נושם לרווחה. "אבל, אם תתחצף שוב,
אפילו למש"קית ת"ש, אתה גם לא תראה את אמא עד סוף הטירונות,
וגם תפגוש הרבה יותר את הסירים והמחבתות ואת הסמל תורן. עשינו
עסק?" מה? עד סוף הטירונות לא להתחצף? אני בטח לא אחזיק מעמד
עד האוטובוס הביתה מחר! "אתה השתגעת?", המילים נפלטות מפי לפני
שאני מספיק לעצור אותן. החיוך של המ"פ נמחק. "לא, שולמן. אתה
עוד לא ראית אותי משוגע. שב". לשבת זה לא טוב. לשבת אומר שזה
יהיה ארוך וכואב. אני יושב, והוא בינתיים מחייג מספר, וממלמל
משהו לטלפון. חצי דקה אחר כך הדלת נפתחת בסערה והמ"מ נכנס,
סוגר אותה ומתיישב לידי. "מה שולמן, כוכב? מה עשית עכשיו?"
המ"פ מעדכן אותו בקצרה ואני מנסה לחשב כמה שעות נשארו עד סוף
הטירונות. "אז אתה חושב שהמ"פ משוגע?", אמר המ"מ, מבטו קר
ומופנה לעברי. זו שאלה רטורית? אני חושב. הוא ממשיך לנעוץ בי
מבט. "נו, אני מחכה לתשובה!". לא, זו לא שאלה רטורית. "זו לא
חוות דעת קלינית. אני לא מוסמך לקבוע", אני עונה, מבין מייד
שזו הייתה טעות.

בחוץ, שמש של יום חמישי כבר התחילה לשקוע, ואני התחלתי לחשוב
שלהיכנס לבקש המתקת עונש לא היה חכם כל כך. המ"פ הסתכל על המ"מ
שלי בחיוך, באפלולית שהשתלטה על המשרד הקטן. "אתה יודע", הוא
אמר, לא מפסיק לשחק עם העט לרגע, "חייב להיות אחד בכל מחזור".
לרגע, המ"מ שלי העלה הבעה של הלם. "לא. הוא חייל טוב. הוא
טירון טוב. רק ההתחצפות, זה הכל. חבל לאבד חייל כזה. הוא עומד
יפה במסדרים, עומד יפה בנהלים, מבצע את המוטל עליו, הפגיעות
שלו טובות. חבל..." המ"פ קטע אותו בחוסר סובלנות ניכר: "יש לך
מועמד אחר, עומר? חייב להיות אחד בכל מחזור, אתה יודע את זה!"
עומר? לבן זונה קוראים עומר? בינינו לבין עצמנו, קראנו לו
במחלקה "אדולף", ואיכשהו התקשיתי להאמין שזה לא שמו.
על מה אני חושב? ניסיתי להבין מה המ"פ אומר. אחד בכל מחזור.
ופתאום זה הכה בי: הם הולכים להדיח אותי. כנראה שהם חייבים
להדיח אחד מכל מחזור, שלא יגידו שהטירונות בשריון זה משהו שאי
אפשר ליפול ממנו. מבטו של המ"פ התייצב עלי בינתיים. הרגשתי
שאני חייב לומר משהו להגנתי. עד עכשיו, הכל היה משחק. אפילו
השבתות. אבל לא הייתי מוכן להיות מודח. כמו בשעשועון העתיק
ההוא, "התחלתי ולכן אסיים". אבל לא הספקתי לדבר. המ"פ הקדים
אותי, קולו מבשר רעות, ידיו משולבות לפניו, העט כבר לא נמצא
בהן: "תשמע, שולמן..."

"וזהו", אני שומע את עצמי אומר. אני סוקר את קהל העיניים
המשועשע למחצה מסביבי. "תודה, אבי", אמרה גילה, מפקדת הצוות,
וחייכה שוב. היה לה מין חיוך כזה, שבא בתכיפות מאד גבוהה. מבטה
נפל על החייל הצנום לידי. שני חיילים חדשים ביום אחד, זה כנראה
יום עמוס בשבילה. "דוד, אתה רוצה לספר לנו איך אתה הגעת לצוות
הווי ובידור?", שאלה. דוד התחיל לספר, ואני הסתכלתי מסביב על
הפנים החדשות. יש כאן כמה בנות שנראות חמודות ביותר. כן, הולך
להיות לי שירות לא רע בכלל.