מונולוג ביני לבין עצמי, אפשר גם כמחזה, נאמר בדרמטיות, אפשר
כרומן במובן מסויים. סיפור קצר, על החיים.

אוקיי, אז הכרתי את נטע בתחילת כיתה ז', במעבר של החופש הגדול,
ונהיינו חברות טובות כי שתינו מאוד אהבנו להקה מסויימת וזה.
בקיצור היינו חברות טובות והשנה לפני כמה חודשים היא נהייתה
חברה של עומר, מישהו מהיסודי שלה. עכשיו הכרתי גם אותו,
והתחלתי להתחבר איתו והיינו חברים, וביום שישי הזה לפני 3
שבועות פאקינג התמזמזנו, ומאז אנחנו קרובים ואפחד לא יודע חוץ
מאיתנו, ואני אוהבת אותו... לא, לא אמרתי את זה. אבל אני כן...
לא. אסור לי. אסור לי!!! פאקינג אסור לי!!!
אני לא יכולה. אני עומדת לאבד את הדעת. לאבד את הדעת!!!
ואתמול, אתמול תפסתי איתו שיחה פנים מול פנים. ושאלתי אותו, אם
הידידות בינינו חשובה לו והוא ענה שכן. ואמרתי לו שאו שאני לא
יודעת מה, או שכדאי שנתרחק אחד מהשניה ושלא נדבר יותר בחיים.
ו... אז הוא התחיל לומר לא, למה, וזה לא פייר, ואמרתי לו שהכל
בגלל נטע. הכל בגללה. היא עושה לי בכוונה דברים יחד איתך, היא
בכוונה מתמזמזת איתך מול הפנים שלי. אני לא יכולה לראות את זה,
נמאס לי. לא יכולה. אז... לא יודעת, כן! אני מקנאה! גם אני
בנאדם! גם לי יש רגשות! אני לא יודעת... אני לא יודעת כלום
מהחיים שלי. אני שונאת את עצמי. אני אוהבת את עומר. אני לא
יודעת מה אני רוצה וחרא לי. פשוט חרא לי.

ועומר, אנחנו לא מדברים יותר בחיים.
אני לא יודעת... אני אוהבת אותך אתה חשוב לי לא רוצה לאבד
אותך, הכל בגללי, בגלל הפה הגדול שיש לי, זה שמדבר וזה שמתנשק,
זה אותו אחד. וגם הידיים שלי. אלו שנגעו בך, אלו שאהבו אותך.