זה לא כל כך מנומס, אבל תארו לעצמכם איזו הרגשה הייתה לויקינג
הפשוט בזמן פוגרום. איזה אטרף! סכין ביד אחת, לפיד בשניה, בועט
בדלתות ומקלל, נכנס לאן שבא לו, אונס את מי שבא לו, פוצע,
רוצח. בכיף שלו, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. בלי להתנצל, בלי
"סליחה", בלי "בבקשה", בלי דאגה שבעולם. איזו הרפתקה, איזה
התפרקות. אין כמו טבח טוב בשביל להוציא אנרגיות. תענוג! ובסוף
בטח כל הויקינגים מתיישבים על הסלעים, מורידים מהראש את הכובע
עם הקרניים (שכבר התחיל קצת ללחוץ), משקיפים על הכפר העולה
בלהבות ושולפים סיגריות. הסיגריה שאחרי הג'נוסייד. בטח כולם
מדליקים ומספרים חוויות. אחד אנס מולטית יפיפיה, אחד פרץ לבקתה
ותפס גבר מזיין כבשה, אחד שרף את הבית של ראש הכפר. צחוקים.
בטח כולם נועצים מבטים בויקינג הצעיר והרזה שיושב מבויש בצד.
זה הפוגרום הראשון שלו. בטח כולם מביאים לו צ'פחות והוא סוף
סוף מרגיש כמו גבר אמיתי. ואז כל החבר'ה מספרים על הפוגרום
הראשון שלהם, ועל איך שזה היה מזמן, ואיך שפעם לא היו להם
חרבות כאלה, ופעם המקומיים היו מתנגדים יותר ולא ישר נכנעים
וצורחים כמו נקבות. והוא בטח מביט בהם, פניו מרוחים בדם, שערו
חרוך מאש הלפידים, ומחייך. הוא כרגע חווה עומס יתר של אדרנלין
וכולו עוד סחרחר, לבו מפרפר לכל הכיוונים. איזה התרגשות!
אז לפני שאתם ישר קמים וצועקים נגד רצח-עם, תחשבו לרגע על
האנשים הקטנים מאחוריו, ותזכרו שגם להם מגיע להנות בחיים.