הופעת בחלומי, כה ברור, כה צלול.
ישבת בעצבנות, בעוד שהתקדמתי מאחורייך וסטיתי לצד בצעדים
מהירים,
שלא תרגיש.
בחלום, באתי לפנייך, מצפה לתגובתך. השתהית רגע קל,
וחיבקת חיבוק עם ספק.
מסתכלת בעינייך, שם בחלום, בוחנת מחשבותייך, התיישבתי לידך
באיטיות, ציפיתי לתגובה. התקרבתי אל פנייך, ושפתייך החמות
התחככו בשלי, היווכחתי בנשיקה הישנה, נשיקה כל כך מוכרת,
נשיקה של אהבה, נשיקה של ספק.
המשכנו כך, באמצע הרחוב הכי סואן בעיר, שם באותה תחנה מרכזית,
ומאחוריה מזרקה- מנשקים ומבינים, אוהבים ונושמים, מסתכלים
ומחייכים.

הבזק אור, תקרת חדרי מוארת. החלטה מהירה, שהמציאות בחלום, הרבה
יותר מושכת.
היינו במיטתי, במיטה ספוגת הזכרונות, חייכת אליי, הסתכלת,
והעברת ידייך החמות על גופי.
כמה התגעגעתי לאותו מגע מוכר, לחשתי לך - שאף פעם לא
הפסקתי.
כמה כמהתי למגע ידייך, בלילות נטולי האור, במיטתי הריקה, יתומה
מנשימותייך...
אפילו שזו לא הייתה המציאות, אלא רק הרצונות החבויים שקרצו לי
בעצב, כלום לא יחליף את תחושת ההגנה שחשתי.
את תחושת הביטחון שאני כל כך חוששת שאין לה תחליף. שאני מתפרקת
בלעדייה.
מודעת לעצמי, מודעת לדמעות, קמתי מהמיטה, התלבשתי והתחלתי יום
חדש.
יום של ספק.