אני לא יכולה יותר. לא יכולה יותר להרגיש כל כך חפה מפשע אבל
כל כך אשמה. להרגיש פחדנית, לבגוד ברצונות של עצמי. הידיעה
הזאת שהיא כאן, לידי, צריכה עזרה, כמעט אפילו מבקשת, מתחננת
אליי - מייסרת אותי. שתנינו לא מפסיקות לברוח בכל כך הרבה
דרכים שונות, נפגשות איפשהו בסוף, אבל לא זזות, לא ביחד. קשה
לי, כי אני אמורה להיות החזקה, השמחה ומשהו מתקלקל פה איפשהו
בדרך, כי אני מרגישה כל כך קטנה לידה, קטנה כמו שבחיים לא
הרגשתי. קטנה וחסרת כל יכולת לעזור. אני לא מבינה איך מישהי
יכולה לשגע אותי ככה, איך מישהי יכולה להשפיע עליי כל כך הרבה,
להעביר לי כל כך הרבה, לשנות אותי ואני סתם, עוצרת במקום,
הולכת אחריה ונותנת לה להוביל, אפילו לידה קשה לי ללכת. אני
רואה שהיא נסוגה. ממשיכה הלאה מפסיקה לספר, לבקש וזה אפילו
יותר קשה לי מאשר שהיא כמעט מבקשת. אני לא עומדת בקצה שלה, אני
מרגישה כישלון. בלבול מטורף של רגשות - כעס, עצב, יאוש, בעיקר
אכזבה - בעיקר מעצמי.
באמת שאני רוצה לעזור, מנסה, מתעניינת, אבל זה כל כך קשה לי.
אני מודה, אני באמת מפחדת. מפחדת שהכל יתרסק. שתפגעי. בגללי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.