ככה זה ברמזורים, צריך להתחיל לנסוע כבר בצהוב שלפני הירוק,
ואז מתחילים לזוז, וכיף לי לראות במראות הצדדיות, את הרמזורים,
נשארים מאחור, ממשיכים להתחלף. והתנועה זורמת, כמו שאני אוהבת,
במקום שתהיה דממה ברחובות, כאילו אף אחד לא חי.
וככה, בתוך המכונית, תמיד נדמה להורים שזה המקום האידאלי
להתחיל שיחות נפש, שבעצם מבקרות את האופי שלך, ושאולי עדיף
שתשתנה.
ובקולנוע, בכלל, מי כבר הולך כשיש די.וי.די, ללכת לשם זה כמו
לקנות עוגיות של פעם. וכשכבר נמצאים שם, הדמויות על המסך תמיד
מזכירות מישהו מהמציאות, וזו תמיד שעה טובה לרכל על אנשים,
ובכלל, תמיד יהיו התלחששויות, ומישהי שתצחק דווקא בסצנה לא
מצחיקה. אבל ככה זה, כמו שאנשים צוחקים לך בפרצוף כשאתה כועס
עליהם, הרי ... איזו סמכות כבר יכולה להיות לך..
וכל התחושות והמחשבות מובילות אותי לכך שזה ממש שטויות לערב
סקס עם רגשות. לא כל מי שיש לך מגע איתו, אומר שאתה מאוהב בו,
או להפך. סקס עצמו זה כיף, זו אותה הרגשה עם כל פרטנר, מה
ששונה עם בנאדם שאוהבים, זו ההבעה והדאגה שנראית אחרי.
אחרי האקט עצמו. זו ההמשכיות קובעת אם באמת יש אהבה, לפי מילים
והתנהגויות של הצד השני. אבל סקס זה לא נקרא לעשות אהבה.
ואם כבר מגע... חיבוק ארוך זה הדבר הכי עוצמתי בעולם,
יותר מנשיקה אפילו, לדעתי.
והנשיקה מזכירה לי את הסילבסטר או את ימי האהבה, שבכלל דפוק
לחגוג אותם, הרי רומנטיקה והבעת אהבה בין זוגות, צריכה להיות
כל יום. רומנטיקה... מה עם הרומנטיקה באמת?
אנשים כולאים אותך במחשבות שאולי בגלל שיש לך חבר טוב לא מאותו
המין, אז כלפיו צריכה להיות כל הרומנטיקה, ובטח הוא האהוב
האמיתי. אבל עזבו אתכם מבנים או בנות, אפשר להתחבר לכל אחד, מה
שמייצגת אותם זו - הנפש.
והנפש, הנפש לא באמת שבורה לפעמים, אולי יש בה סדקים, ובסה"כ,
זה לא ה"הם" שפוגעים, זה רק אתם, שבעצם מאפשרים לזה לקרות.
ואני בכלל לא מאמינה במקריות, אותי לא תשמעו אומרת: "במקרה".
אני גם לא אומרת שיש גורל שקובע הכול, הכול מרוכז באותה תבנית
אחת מדויקת. זה חוזר לזה שלבני האדם יש את זכות הבחירה.
ואני לא חושבת שהורים צריכים במשך כל השנים שאנחנו חיים בביתם,
להגיד לנו לסדר את החדר, הרי שיש בלאגן שאנחנו אוהבים,
בלאגן או בילבול שיוצר שיוצר סדר מסויים.
וזה שאנחנו מזמרים כל היום את השיר הראשון איתו התעוררנו, זה
לא אומר שאנחנו אוהבים אותו. זה פשוט קליט,
טרנד חולף.
ונמאס לי כשמשכנעים אותי לקנות בגד זה בגלל ש"זה באופנה"!
ההפך, זה רק מרחיק, מי רוצה להיות כמו כולם...
כולנו מיוחדים, באמת כולנו מיוחדים.
ואם אתה מתקשר לבנאדם וקולט שהערת אותו, תמיד יהיה כיף להגיד
לו להאשים את עצמו, אחרי הכול... הוא בחר לענות,
אבל אם כבר הוא אומר שזה בסדר, בסדר גמור, אז תפסיקו להתנצל
יותר מדיי.
לא חכם להאשים את מזג האוויר כשבעצם אין לכם כוח (נפשי ופיזי)
לעשות הליכות, להתקלח, להתלבש...
זו תהיה הנתינה המושלמת, אם רק תסתכלו בעיניים כשמדברים אליכם.

שימו לב, שקריאה שקועה בספר, תמיד תגרום לאנשים לפנות אליכם,
ולהתעניין, רק בגלל זה לא צריך ללבוש משהו זוהר כדי שישימו לב
אליכם.
בדרך כלל לאנשים יהיו לפחות 4 זוגות נעליים...
יש נעלי ספורט שנקנו בהתחלה אולי רק לשיעורי ספורט, ופעם כשעוד
היינו הולכים לחוגים... יש נעלי בית, בעיקר לחורף, ולבי"ס,
וכפכפים - לקיץ (ים), אחרי מקלחת, אמבטיה (עם קצף או בלי).
ונעלי-יציאה. "ייצאה", זה לא לשבת ברחוב על שפת המדרכה מול או
ליד הבית, אלא מדובר בבילוי.
בילוי נחשב מועדון, מסיבה, בית קפה, מסעדה... והרי בילוי, ז"א,
איך שהכי כיף לבלות לפעמים, זה ככה, בלי יותר מדיי לעשות, פשוט
לשבת עם האנשים הכי קרובים, החברים הכי טובים, האמיתיים.
כיום, בכל בית כמעט תמצאו כלי נגינה כלשהו, גם אם אף אחד לא
מנגן.
ואם כבר להיות ישראלית ולאכול חומוס, אז אצלי זה רק במסעדות,
ולא באריזה שקונים הביתה.
וכשאימא חוזרת מקניות הביתה, אז כל פעם מחדש אני בוחרת באחד
משני התפקידים: להביא את שקיות הקניות מהמכונית עד המטבח, או
שאחרי שהשקיות כבר מונחות, אז לרוקן אותן אל המקומות השונים,
בעיקר למקרר, למרות שפעם שמתי גבינות בתנור.
פעם, רק פעם אחת.
בנסיעות, גם אם הן קצרות, תמיד חייבים שתהיה מוזיקה, ואני
מתחילה לשחק בתחנות, ואי אפשר להישאר על אחת יציבה, ברגע
שמתחיל שיר שאני לא אוהבת, בעיקר כשמודגשים שם ח', ו- ע', אני
מתחילה בחיפושים חדשים. ותמיד נשאלת השאלה:
"עד שנגיע הביתה נמצא מה לשמוע???"
האמת היא שתמיד יש לאוזנינו מה לשמוע, גם אם זו לא מוזיקה.
הכי מביך כשנתקלים בקרקורי בטן, ולפעמים גם לא מצליחים לזהות
אם זה בא ממך, או מהאחר, אבל כך או כך, זה תמיד גורם לחייך.
ולהיות רעב, כמובן...
יש דברים מדהימים שקורים נגיד במערכות יחסים כלשהן בין אנשים.
זה לא תמיד חייב להיות מפלים, שקיעות, זריחות...
אהבה. גם כשיש לך אותה, תמיד תקנאי איך האחרת מספרת על
משהו שמישהו עשה למענה... ולפעמים אנשים מסלפים את דרכם
לשכנועים עצמיים, וחיזוקים, והרבה מילים מילים מילים, שצריכות
איזון עם מעשים.
אז אני שמה לב לדברים הקטנים, אני אוהבת את רוב הדברים הקטנים,
ובטח אני אוהב את עצם זה שמישהו יגיב לי, כי אני ארגיש שגרמתי
למישהו לחשוב ולהביע עניין (לטוב ולרע), שגם זה בכלל מזכיר לי,
שכל בנאדם, גם הבנאדם שנמצא עכשיו בתקופת הכי חוסר ביטחון
שיכול להיות, אז ... כל בנאדם ירצה לדעת שהשפיע על משהו אחרי
שיילך, לעולם אחר, כבר לא עולם פנימי משלו.
ותכננתי לכתוב "בקיצור", שמזכיר לי, שיש אנשים שאומרים
"בקיצור", עוד לפני שהתחילו את הסיפור...
אז במורחבות, תמשיכו לחיות את החיים כפי שהם, יש בהם יופי,
ויופי תמיד היה דעה אישית מאוד מאוד.
אל תחששו לספר שאתם ישנים עם בובות, גם אם אתם עוד מעט יוצאים
מגיל העשרה, ואל תשכחו שלפעמים יש מראות שהן חלונות למשרד, אז
אם כבר לעשות פרצופים, שזה יהיה לנהגים שתמיד מסתכלים זה על זה
כשיש רמזור אדום, וחייבים להתחיל לנסוע כבר בצהוב, כשעוד לא
הגיע ירוק.