שלוש שנים. אם מסתכלים אחורה זה ממש הרבה זמן. אם יוצאים
מנקודת הנחה שגם הייתה שם אהבה - כל השלוש שנים - אז זה ממש
נצח. כל שנה נוסף יהלום על השם שלו ועל השם שלי, אלו שהיו
תלויים לנו בשרשראות על הצוואר. זה היה אז באופנה, תליונים
מזהב עם השם שלך, כמו תג זיהוי למקרה שמישהו שכח.
הגן זוכר. אם תשאלו אותו הוא בטח זוכר. איך שהיינו, עיניים
ירוקות ואני, כחולמים. טובעים בים סוער אחד. באהבה. בחטאים
ובשגגות. וגם חדרי המדרגות בטח זוכרים. והמיטות, והמכוניות.
כולם זוכרים.
אבל אז נכנס כוחו של ההרגל וגם כוחה של המשיכה בנשיקות האלו
לעת ערב, והאהבה מפנה להם את המקום ומתפוגגת לאיטה.
שלוש שנים מסתיימות בגסיסה איטית. מדי פעם יש סימני התאוששות,
אבל אז הנפילות קשות יותר וההפוגות ארוכות יותר. הכוחות הזרים
מתעתעים בנו. כל פעם אני חושבת לעצמי שהפעם הזו היא האחרונה,
צריך לשים לזה סוף. אז אני חושבת. יש פער גדול בין המחשבות שלי
למעשים. אנחנו ממשיכים לספק זכרונות לגן, לחדרי המדרגות,
למיטות ולמכוניות.
הימים עוברים. גם הלילות. ואחרי הפוגה ארוכה במיוחד מגיע הלילה
הגדול של מסיבת המסכות. עיניים-ירוקות נכנס ואני קופאת במקומי.
העיניים שלו, התלתלים. כל מה שמוכר, מוכר עכשיו עד כאב. אני
מעבירה יד בשערי, מסלקת אבק מדומה ממכנסי, מדליקה סיגריה ולא
מצליחה למצוא מקום לידיים שלי. אני חושבת שהן רועדות.
הגבוה שיכור ומסריח מאלכוהול וזיעה.
הוא שואל את עיניים-ירוקות: "תגיד, כמה היא מקיאה, זאת?".
ועיניים ירוקות אומר לי: "תגידי, כמה את מקיאה, הוא שואל".
מצחיק מאוד. אז אני שותה קצת בירה וקצת יין. בירה גורמת לי
להקיא ויין לבכות, וזה בערך כל מה שאני עושה באותו לילה.
אני הולכת ונופלת והנפילות נהדרות. כמו לעוף למטה מבניין גבוה,
וכשאני נוגעת בקרקע אני מקבלת מכה כזו קטנה כאילו שנפלתי
ממטר.
והבכי, בכי תמרורים, וכולם מסביב משתדלים לתמוך ולנחם כאילו
קרה לי איזה אסון גדול.
ואז מגיע הקטע שהורס אותי לגמרי. אני מתיישבת על הספה בין כל
השיכורים המסריחים שאני אפילו לא מזהה בתור החברים שלי,
ועיניים-ירוקות בא, מזיז את הגופות לצדדים ומתיישב לידי. ולא
רק מתיישב. הוא מניח את הראש שלו על הכתף שלי והתלתלים שלו
מדגדגים לי באף.
אני רואה איך כולם מגניבים מבטים ובטח חושבים - איזו אהבה.
אפילו שזה נגמר, עדיין יש משהו. כולם זוכרים.
אנחנו מסיעים את הגבוה לבית שלו וכל עשרה מטר אני מבקשת שיעצרו
את המכונית, פותחת את הדלת ומקיאה את הנשמות שלי.
עיניים ירוקות מניח אותי על המיטה שלו. כל הלילה כואבת לי הבטן
ואני מקיאה. הוא שואל אותי מתוך שינה למה אני מזיזה את המיטה
כל הזמן. בבוקר, אחרי שלא עצמתי עין אפילו דקה, אני מסירה את
השרשרת, זו עם השם שלו ושלושת היהלומים, מהצוואר שלי, מניחה
אותה על השידה ומסתלקת. בפעם האחרונה.


מרץ 2005