לכל דבר חייב להית הסבר הגיוני...
כל אתאיסט
..."ומהי, לדעתך, התגלית החשובה ביותר שנעשתה במשך כל
שלוש-עשרה השנים האלה?"
"עצם עובדת הביקור."
"סליחה?"
"עצם עובדת הביקור היא התגלית החשובה ביותר, לא רק
בשלוש-עשרה השנים שחלפו, אלא במשך כל זמן קיומה של האנושות. לא
כל-כך חשוב מי היו הפולשים האלה. לא חשוב מאין הם הגיעו, למה
הם באו, מדוע שהו כאן זמן קצר כל-כך, לאן נעלמו לאחר מכן. חשוב
שעכשיו האנושות יודעת: היא איננה בודדה ביקום. אני חושש שלעולם
לא יתמזל עוד מזלו של המכון לחקר תרבויות חוצניות לגלות תגלית
יותר יסודית מזו."
ארקדי
ובוריס סטרוגצקי,
"פיקניק בשולי הדרך."
מבוא
ל: ג'ון הארק, נשיא ארה"ב.
נושא: X
תאריך:5.7.2002
-------------------------------------
לפי תחנת החלל בקליפורניה, לכדה"ץ מתקרב עב"ם, כפי שכנראה
כבר ידוע לך.
התחנה לחקר תופעות על-טבעיות, לאחר חקירות רבות, הביאה
הוכחות מספר לכך שנחיתת חייזרים זו היא אינה הראשונה, וחייזרים
אלו נחתו בכדה"ץ כבר בימי התנ"ך:
קודם כל, שבעת ימי-הבריאה:
"תוהו ובוהו" - אבק קוסמי, שהיה לפני הכל.
"ויהי אור" - הפיצוץ הגדול.
הבדלת הרקיע מהמים - לא ברור.
הבדלת המים מהיבשה - בעצם כאן נוצרו המים, לאחר שכדה"ץ פסק
להיות רותח.
מאורות - או בילבול במקום, כי הדבר אמור היה להיות לפני
היום השלישי, או שהכוונה כי לאחר שכדה"ץ כבה והפסיק להיות
"שמש" בעצמו, נראה בבירור מהו כוכב, ומהו כוכב-לכת.
לאחר מכן בעלי-החיים הפרימיטיביים, לאחריהם בעלי-החיים
המסובכים יותר - בעלי חוליות ויונקים וכבר לאחר כל זאת -
בעלי-החיים התבוניים - בני האדם.
הלאה...
עץ הדעת היה מחשב (!); כשבני האדם הקדמונים התחילו להתעסק
איתו, סילקו אותם מגן-העדן (שמוצאו לא ברור), וכתוצאה מכך שמו
החייזרים שדה-כח (להט החרב המתהפכת), ושני רובוטים (כרובים)
להגנה על אותו איזור.
סולם יעקב היה עליה לחללית.
לוחות הברית היו שני דיסקים (CD-rom), והאש הייתה קרן לייזר
(איך אחרת על שני לוחות קטנים
יחסית היו כתובים כל החוקים?).
הכרובים בבית-המקדש היו מערכת קרני לייזר גם-כן, שעצרו את
כל הנכנס. האריות בכניסה לדביר(לפי המדרש, בכניסה לדביר עמדו
שני פסלי אריות. בדביר היה רשום שמו האמיתי של ה', והאריות
שאגו על הכהן הגדול, כשזה יצא מהדביר, וגרמו לו לשכוחו.)
(קודש הקודשים), היו מכונות מסובכות, שאיננו מבינים כיצד היו
בנויות.
עכשיו, כיצד הצלחנו לזהות שאלו אותם החייזרים? ובכן, החללית
שמתקרבת אלינו היא העתק מדויק של בית-המקדש השני, לפי תיאורו
המקראי. והרי נאמר - בית-המקדש השלישי ירד מהשמים מוכן (!).
הלאה:
בקשר לבית-המקדש הראשון קיימות שתי השארות:
1. חללית למקרה חירום, שבנו החייזרים.
2. הנצחה של חללית החייזרים, שנבנתה בידי בני-האדם.
אם בית-המקדש הראשון היה חללית למקרה חירום, הוא אולי נחרב
משום שפותחה חללית משוכללת יותר, ואכן, הרי נבנה בית-המקדש
השני. (אולי לפי תפיסת הזמן שלהם, הבנייה של בית-המקדש השני
התחילה יום אחרי חורבן בית-המקדש הראשון). אמנם גם בית המקדש
השני נחרב...
אם נשיג עוד מידע, אשלח אותו לך, כמובן.
ג'פרסון קליין
התחנה לחקר תופעות
על-טבעיות
ניו-יורק
פרק 1
5.7.2002, 21:25, התחנה לחקר תופעות על-טבעיות, מחלקה 17,
ניו-יורק, ארה"ב.
"אתה הרי יודע שזה לא חוקי, נכון?" אמרתי, בעודי מסתכל על
הדף היוצא מהמדפסת.
"המממ... יודע..."
"אז בסדר!"
ברגע שהדף הקטן יצא לגמרי, תפסתי אותו, קיפלתי, והכנסתיו
לכיסי.
"זה מעניין, הלא כן?" שאל שותפי סטיב, מרפה מהזכוכית שאליה
נצמד.
"מעניין? אה, כן... כנראה... מה שמעניין זה, האם יתנו לנו
לחקור את זה... והאם יתנו לנו את הפרטים שנמצאים כאן..."
"לחקור? בטח שיתנו. הרי אנחנו התחנה לחקר תופעות על-טבעיות,
אבל בקשר למידע..."
"מה שהכי מעצבן, זה שזה קרה כאן, ממש מתחת לאף שלנו..."
מלמלתי. "והרי אני מכיר את ג'ף; בחור טוב דווקא..."
סטיב ציחקק. "אחד שמתעסק עם הממשלה הפסיק להיות בחור טוב
ברגע שהתחיל עם זה. זה לנו יש מזל שאנחנו די עצמאיים... די..."
הוא הוסיף עוד משהו לא ברור, ולאחר מכן קפץ טיפה, ואז רץ לעבר
המחשב וסגר את התוכנה. רגע אחד לאחר זאת לחדר נכנס מנהל המחלקה
שלנו, וקרא לנו ללכת איתו.
העיתון "טיימס", 13.8.2002
כיפת הסלע נחרבה!
בנוסף על כך, חלק מהאיזור ליד כיפת הסלע והכותל המערבי
נהרס. אמנם האיזור כולו נמצא תחת הבניין הענקי שנחת שם, ולכן
אין אפשרות לשלוח משלחות הצלה.
נשיא ישראל: אנו חוקרים את העניין עכשיו, ונבקש לא להפריע.
יאסר ערפאת: אנחנו מבקשים לנקום בישראל! ברור שאלה הם שהרסו
את אל-אקצא! אנחנו מכריזים מלחמה!!!
ארה"ב מוכנה לעמוד כנגד איום זה, אך הפעם נראה שערפאת לא
מתכוון לוותר.
ישראל נמצאת בכוננות מלאה גם כן.
הדתיים הישראליים הסתגרו, וסבורים שזוהי התערבות אלוהית.
הרבה דתיים יהודים מהגרים לישראל בעקבות המעשה. הרבה
אתאיסטים הפסיקו להיות כאלה.
13.8.2002, 5:40, התחנה לחקר תופעות על-טבעיות, מחלקה 17,
ניו-יורק, ארה"ב.
הורדתי עיניי מהעיתון.
"הממ..." מלמלתי, בעודי מביט לעבר הזכוכית, שהיוותה קיר
למשרדי הקטן.
לפתע הרולד סמיט, המנהל שלנו, ניגש למשרדי.
"אתם נוסעים לישראל, לחקור את העניין!" אמר הוא, ברגע
שיכולתי לשמועו.
"אבל..." אמרתי, מצביע על העיתון.
"מיושן!" צעק הוא, מניף את ידו לעברי. "לפני עשר דקות נשיא
ישראל הסכים שנשלח להם חוקרים.
"או..." לא ידעתי האם לשמוח או לבכות. מצד אחד, מאוד רציתי
לברר את זה: כבר המון זמן חיכיתי לדבר-מה רציני שכזה, אך מצד
שני - להתעסק עם יאסר ערפאת המטורף הזה בכלל לא נכנס לי
לתוכניות. הנה לפני שנתיים - כמעט הייתה מלחמה, וזה לא בגלל
שחס-וחלילה הרסו משהו; פשוט הזה, מה שמו, א... אריאל שרון,
הפוליטיקאי הזה, עלה על הר-הבית; ועכשיו... הריסת כיפת הסלע...
14.8.2002, 9:00, נתב"ג, לוד, ישראל.
נחתנו. יצאנו מהמטוס.
על בניין אבן ארוך שמגדל מזדקר מצידו, הבחנתי בכתובת מוזרה,
ועוד כתובת, נורמלית, באנגלית, האומרת שזהו נמל-התעופה
בן-גוריון.
אני וסטיב ניגשנו לבניין האבן. עשינו שם מה שצריך. אז
מחשבותי עסקו בדבר-מה אחר, לכן איני מסוגל להגיד מה בדיוק קרה
שם; זוכר אני רק פרט אחד: לאחר סיום עניינינו בבניין עצמו,
הפנו אותנו למכונית שחורה קטנה, שעמדה בסמוך לו, על הכביש.
נכנסנו לתוכה, ונסענו ברחובות שבהם כל הכתובות היו מוזרות
ומשונות, ולא הבנתי, למה היה להם קשה כל-כך לכתוב הכל באנגלית?
ניסיתי להבין את מה שלמדתי, אבל חוץ מהאות "א", ורק כשהיא
הייתה בדפוס, לא הבנתי דבר. טוב, גם זה משהו...
בכל מקרה, העדפתי להפסיק עם נסיונות השווא להבין משהו,
ולשבת בשקט.
לאחר כחצי שעה הגענו לירושלים, ששם חנינו ליד בניין זכוכית
גבוה ויפה בעיר החדשה. זה היה בית מלון, שבו נשארנו לחיות בעת
ששהינו בעיר.
מחר היה צפוי יום ארוך.
15.8.2002, 5:15, הר הבית, ירושלים, ישראל.
היה קריר, למרות שהיה קיץ.
ניגשנו לזה.
פעם התנוסס כאן הכותל המערבי, ומאחוריו, שמאלה יותר, כיפת
הסלע. ועוד מבנים משמאל הכותל. פעם... עכשיו דבר לא נותר, אך
במקום זאת עמד כאן בניין ענק, שגודלו לא יתואר, מכוסה כולו
חומר הדומה לזהב, ומאד דומה לדגם שראינו בעת ביקורנו בהולילנד
(מלון בירושלים, שנמצא בו דגם בית-המקדש השני); רק שמתחתו
היתמר עשן ומחלקו העליון - שתי אנטנות (אולי הן היוו את
החידוש, שבגללו נהרס בית-המקדש השני? אז הבנייה התחילה יומיים
לאחר החורבן...).
דפקתי עם פרקי אצבעותיי על המבנה, והוא השמיע קול מתכתי,
אמנם מעוות קצת.
לפתע בתוך הדבר הזה משהו נדלק, כמו הופעלה איזו אזעקה.
"לכל הרוחות," מלמל סטיב. "אני חושב שעדיף להתרחק, ולהתבונן
על זה משם."
"יש בזה משהו," עניתי.
סטיב, אפילו בלי לשמוע מה כבר בדיוק אמרתי לו, הסתובב, ופתח
בריצה לכיוון ממנו באנו, דוחף בדרכו כמה דתיים לבושים בשחור.
אני רצתי אחריו.
כעבור זמן מה נעצרנו, ושלחתי מבט לאחור. שום דבר לא קרה;
האור בפנים כבה. נראה שהאזעקה, או מה שזה לא יהיה, פסק. טוב,
תמיד צריך להזהר...
נצטרך עוד לראות, ולהבין אותם.
מעניין... הם יצאו אלינו, החייזרים התנ"כיים האלה? ינסו
לתקשר? הרי הם תיקשרו איכשהו עם אבותינו, עדיין בתקופת
התנ"ך... או שלא?..
פרק 2
באותו הזמן, הקו הירוק, תחנה 10, השטחים, ישראל.
משה כהן שכב מאחורי גבעה נמוכה, מחזיק תת-מקלע בידו
השמאלית, ומשקפת - בימנית.
הוא הניח את התת-מקלע לצידו והתרוממם מעט, מציץ דרך המשקפת
קדימה.
לפתע הוא קפץ חזרה למטה.
יהונתן ישראלי, ששכב מאחורי הגבעה לידו, תפס את התת-מקלע
בידו והתכונן לירות.
בינתיים משה רץ לאוהל, שנמצא מאחוריו, תפס את מכשיר הקשר
שהיה מונח שם, והצמידו לפיו.
"הגבול המזרחי, תחנה 10, לבסיס פיקוד; הגבול המזרחי, תחנה
10, לבסיס פיקוד! האם שומע? עבור."
"שומע אותך, תחנה 10, כאן בסיס פיקוד. עבור."
"יש התקפה! כ - 5 ג'פים, וחיילים; אך מספרם לא ידוע."
"שולח לכם תגבורת. רות סוף."
17.8.2002, 8:50, "מלון הבסיס", ירושלים, ישראל.
עמדתי בחדרינו ב"מלון הבסיס", כפי שקראנו לו, (אני מסוגל
לזכור שם באנגלית - הולילנד - Holly land - אדמה, או אולי ארץ,
קדושה - אבל את בלבול השכל שמהווה את שם המלון הזה...),
ותקשרתי עם המנהל שלנו. סטיב עמד במרחק מה ממני, וניסה, מזה
זמן רב, להדליק סיגריה.
"הי, זה אני, אנדרו! שומע?"
"כן, כן... נו, מה?"
"אז ככה - בינתיים לא הצלחנו לגלות דבר. ניגשנו לחללית. היא
עשויה מחומר הדומה לזהב. לאחר שדפקנו עליו, בפנים נדלק אור,
אולי אזעקה מסוג כלשהו. עוד ניסינו להעביר להם מסר בכתב מורס,
בדפיקות על ה'זהב' הזה. גם זה לא עבד, ואפילו אור לא נדלק.
אנו מאוד מבקשים לספק לנו מישהו... מישהו דתי... אה,
יהודי..." סטיב, לאחר שקימט את הסיגריה המעצבנת, הוציא חדשה,
הדליקה ושלח סילון עשן לעבר החלון, נעץ בי מבט משונה. הוא,
כשדיברנו על כך, היה... נו... נגיד כך, מעט נגד העניין הזה,
בלשון המעטה: הוא אף פעם לא דיבר על כך, אבל כל יצור חי, החל
מהחד-תאיים, בתחנה שלנו, ידע שלסטיב היו איזשהן בעיות בעבר עם
ארגון יהודי אורטודוקסי כלשהו בניו-יורק. אמנם אף אחד לא ידע
בדיוק מה העניין... אולי רק הפסיכולוג, אבל זה בספק. בכל מקרה,
הוא הסכים בסופו של דבר. האמת, אם לחשוב על כך כבר לאחר כל
העניין, לא זכורות לי שום בעיות, ולו הקטנות ביותר, הקשורות
לסטיב ולאיש שקיבלנו. "אה..." המשכתי בנועזות. "מישהו שיודע
לדבר ב... הממ... עברית קדומה, או משהו כזה..."
"הבנתי אותך," אמר המנהל. "בעצם, בשפה של ימינו, אתה צריך
מתורגמן. נכון?"
"נו, אה... כן."
"בסדר. יהיה לך."
17.8.2002, 14:20, תחנה מרכזית "אגד", ירושלים, ישראל.
החום היה בלתי נסבל, אך הצטרכנו לא לשים לב - פקודה.
חיכינו בסבלנות ל"מתורגמן" שלנו... בעצם, היו אמורים להגיע
שניים - אחד שיתרגם מאנגלית לעברית ומעברית לאנגלית, והשני
שיגיד את כל מה שנאמר לו בעברית קדומה.
לאחר כדקה הגיעה לתחנה "חיפושית" צהובה דהויה, שמתוכה יצאו
שניים. את הראשון ציפיתי לראות - דתי לבוש בבגד שחור וכובע
שחור... טוב... בקיצור אורטודוקס יהודי טיפוסי; והשני...
טוב... שני... שניה. זו הייתה אישה, וזה אומר הרבה. עכשיו, זה
ראשית; ושנית... שערה היה כתום כמו גזר, שעוד צבעו אותו בכתום
נוסף על הכל, וגם הוא היה מסודר בתסרוקת שאכן דמתה למספר גזרים
חדים, דקים יותר מגזרים אמיתיים, אמנם... את עיניה כיסו משקפי
שמש; חולצתה הייתה שחורה, קצרה וקרועה; היו לה מכנסי ג'ינס,
במצב לא טוב יותר מאשר החולצה, שהיה בה יותר מקום ריק מאשר בד
שחור. ידה אחת הייתה בכיס הג'ינס, שמאותו הכיס ירדה שרשרת
ברזל, וידה השניה הייתה על מותנה. פיה היה פתוח במקצת, ולצד
השפה התחתונה נדבקה סיגריה.
ואני חשבתי שאופנה שכזו השתמרה רק באמריקה... מעניין, מה
עוד אמצא כאן?..
לפתע הבחנתי בהבעת פניו של האורטודוקס. הוא נראה כך כאילו
הוא רוצה להקיא, ו... טוב, לא אתאר, מסיבות שונות, את הבעתו
בפרטים . חשבתי שסטיב אולי ריחם עליו, במידת מה, ועל כן גם לא
היו לו שום בעיות איתו. אמנם זו רק השארה...
היא ניגשה אלי... אם זה נקרא "היא"... הוציאה את הסיגריה
מפיה ביד שהייתה לפנים על המותן, ואמרה: "היי, בנאדם! כ'ילו,
מה עכשיו?"
"אה..." ניסיתי לענות. "אה... תתרגמי..."
"כאילו, דה, אבל אף 'חד לא אמר לי מה לעשות, כ'ילו..."
סטיב מלמל משהו בשוק גמור. אני לא הייתי המצב טוב יותר.
"נו... את צריכה לתרגם לו... אה... את מה שאנחנו... הממ...
אומרים..." אמר סטיב.
אין לי מושג, האמת, איך הוא הצליח להגיד משהו בכלל.
"דה, גם זה ברור, כ'ילו! אבל מתי להתחיל?! 'ני רוצה
הוראות!.."
"אה..." אמרתי אני, גם כן בקושי. "איננו... יודעים...
צריך... אנחנו צריכים... לעשות עוד... אהה... מספר חקירות...
ואז לדבר... עוד אין... אה... אין לנו הוראות ברורות..."
"או, בנאדם, כ'ילו, אז תברר; מה עושים כשלא יודעים?!."
"הממ..." מלמל סטיב. "אכן נברר."
17.8.2002, 15:05, "מלון הבסיס," ירושלים, ישראל.
"המפקד... זה אנדרו, שומע?"
"מממ..."
"הביאו... הגיעו אלינו המתורגמנים שלנו..."
"או... לא צריך להמשיך."
"ומה אתה מתכוון להגיד על זה?"
"הרבה," אמר הוא.
"כולי אוזן..."
"היא גאונה."
"התחלה טובה..."
"לא, היא באמת גאונה... הוא גמרה את אוקספורד ואת
הרווארד..."
"מה?!."
"תפוח אדמה..."
"היא... היא באמת..."
"כן, באמת. יש לה תעודות. היא גמרה את שניהם עם הציון הטוב
ביותר בקורס שלה."
"אה..."
"היא מאוד אינטליגנטית..."
"כן? אז מה.. זה?.."
"חוש הומור..."
"כן, חוש הומור מוזר... ו? קיבלו אותה בגלל חוש הומור
נפלא?"
"חוץ מזה, אי אפשר לעצור בעדה. היא גרמה לנו לבחון אותה,
והכריחה אותנו להיווכח בכך שהיא מתאימה לתפקיד," ענה הוא, לאחר
השהייה קלה.
"או, אז ככה..."
"ולא אחרת."
"אה, כן," נזכרתי לפתע, לאחר ההלם שקיבלתי. "היא דורשת
שניתן לה עבודה."
"היא תקבל!" הבטיח הרולד.
"אה... עוד משהו: לא שאני יהודי, להפך - אני אתאיסט, ואינני
מבין בענייני דת, לא משנה איזו; אבל נראה לי שיהודים דתיים לא
מרבים להימצא בקרבת נשים זרות, ועוד כאלה..." נזכרתי במראה
פניו של הדתי שלנו ושמרתי לעצמי דבר-מה נוסף שרציתי להגיד.
"אתה צודק, אנדרו. ואגיד לך את האמת - הוא גם יצא מגדרו,
הדתי שלכם, אבל מישהו שאל אותו, האם הוא רוצה להפסיד הזדמנות
שכזאת - לדבר, כביכול, עם אלוהים; והוא, לאחר מחשבה קצרה,
החליט שאינו רוצה."
"אז ככה... כן, אוכל לשאול עוד שאלה?"
"שאל."
"למה בעצם היא מעוניינת כל כך הכל העניין הזה?"
"היא? היא רוצה להיות נוכחת בזמן הארוע..."
18.8.2002, 10:25, הר הבית, ירושלים, ישראל.
היה חם. ניגשנו לחללית הזו בשנית. הבטתי עליה.
"הי, את, מה שמך, בואי לכאן!" אמרתי לבחורה שעמדה כמה צעדים
מאחורי, ידיה על מותניה. היא ניגשה, הוציאה מכיס מכנסיה חבילת
סיגריות ומצית, הדליקה סיגריה, הוציאה מפיה, ולאחר שנשפה עשן
לעבר החללית, מלמלה: "שרה. שרה כץ, אם אתה רוצה לדעת. כולי
אוזן. מה יהיו הבקשות?"
"שמעת את השיחה?" שאלתי, לאחר ששמתי לב לסיגנון דיבורה.
"אני? אה, כן. אז?"
"אבל מאחורי הדלת..."
"יש לי שמיעה טובה."
היא הכניסה את הסיגריה לפיה, ולאחר שנשפה לעבר החללית סילון
עשן נוסף שאלה שוב: "מה יהיו הבקשות?"
"ומה עם הבגדים?"
"או, אז גם זה, הה? לפעם הבאה יהיה."
היא שירטטה בחרטום נעלה ריבוע על החול, מחקה אותו וחזרה על
שאלתה בפעם השלישית: "אז מה יהיו הבקשות? אני מקשיבה, אל
תדאג."
"טוב... תגידי לו שיגיד להם," החוותי כמה תנועות, בתחילה
לעבר המתורגמן, ולאחר מכן לעבר החללית, "שאנו רוצים לתקשר
איתם. או-קיי?"
היא פנתה אל הדתי ופתחה איתו בשיחה מוזרה, מורה לעיתים עלי,
ולעיתים על החללית. לאחר כל זאת הדתי הרים ידיו לשמיים ופתח
לדבר: "הו, אלוהים הגדול והחזק מכולם! הנה אנשים אלה, הבאים
מארץ רחוקה, גויים הם. אנא, סלח להם, משום שאינם מבינים
גדולתך, ואישה חוטאת זו גם. הו, אלוהים הגדול, בורא העולם!
אנשים אלה רוצים, ברוב טפשותם, שתפנה אליהם פניך ותדבר אליהם.
הו, אלוהים הגדול מכולם! אנא, סלח להם ולי!" (כמובן שאת כל זה
שרה תרגמה לי).
בחללית נראה מין סדק קטן, פס אור ירוק, נשמע צפצוף חרישי,
והסדק נעלם כלא היה.
"הו, אלוהים הגדול והנורא! תודה כי אינך הכית באנשים אלו!"
צעק האיש ונפל על האדמה. שמתי לב שגם כל שאר הדתיים המתפללים
באזור עשו כמוהו.
"סימן ראשון לקיומם," אמר סטיב בעודו ניגש אלי. "זזנו
מההתחלה."
"כן, זזנו," מלמלתי.
"אולי הם אפילו יסכימו לתקשר איתנו באמת..." אמר הוא, נושא
עיניו לעבר החללית הענקית.
"כן, אולי..."
פרק 3
15.8.2002, 6:05, הקו הירוק, תחנה 10, השטחים, ישראל.
יונתן ישראלי שכב על האדמה פצוע. לידו, על ברך אחת, עמד משה
כהן, תת-מקלעו בידו, יורה לעיתים לעבר הג'יפים והחיילים
שהופיעו באופק.
מאחוריו ולידו עמדו עשרה ג'יפים, שמהם ירו גם כן.
לפתע נראו טנקים.
דויד קפלן שישב באחד הג'יפים לקח את מכשיר הקשר שלו, לחץ על
אחד הכפתורים וקירבו לפיו.
"הגבול המזרחי, תחנה 10, לבסיס פיקוד. האם שומע? עבור,"אמר
דויד לתוך המכשיר.
"שומע אותך, עבור," ענה לו מכשיר הקשר.
"הם מביאים טנקים. עבור."
"מה אתה מבקש לעשות?"
הדהדו כמה יריות; ג'יפ אויב התהפך.
"אבקש תגבורת ואישור להשתמש בנשק כבד, כגון בזוקות
ורימונים. עבור."
שתיקה.
"האם שומע? עבור," לחש דויד לתוך הרמקול.
"קיבלת אישור."
שתיקה.
"תגבורת בדרך. רות-סוף."
דויד הרים את ידו, ולאחר מכן פתח ארגז גדול שהיה מונח על
המושב האחורי. הוא הוציא ממנו בזוקה, לקח אותה בשתי ידיו,
העמיסה על כתפו, כיוון וירה. גוש אדמה הועף לעבר השמיים, ג'יפ
אחד התהפך ונדלק, טנק אחד, שבו פגע הטיל, נעצר מלכת, זחליו
הועפו לצדדים, הוא נשכב על צדו, ומהחור בגוף הפלדה שלו פרצה
אש.
חייל אחר, מהג'יפ השכן, זרק רימון על אחד הג'יפים. חוץ
מהג'יפ הפגוע, שהלז הפך ללפיד, הפיצוץ העיף ג'יפ נוסף אחורה
והרס את זחלו של אחד הטנקים. הטנק נעצר, נפל על צדו, אך ירה.
שני ג'יפים ישראליים התפוצצו, אחד התהפך וחלקו התחתון נדלק.
מאחור הגיעה התגבורת - כמה טנקים וג'יפ. מאחד הג'יפים
הישראליים נורה טיל בזוקה, אשר פיצץ ג'יפ אויב וכן הזיז את אחד
הטנקים מסלולו, וכן הרס את שריונו.
החיילים הערביים החליפו אש עם החיילים הישראליים. חייל ערבי
אחד פגע בג'יפ ישראלי, שנהגו נפצע קשות, אחת המנורות התנפצה
ושני גלגליו הקדמיים התפנצ'רו.
כמה גופות חיילים וג'יפים הפוכים שכבו בשדה הקרב. תותחו של
הטנק ההרוס הזדקר לשמיים.
18.8.2002, 13:20, הקו הירוק, תחנה 12, השטחים, ישראל.
"תחנה 10 נהרסה; כך גם תחנה 11.
30 הרוגים, 7 פצועים, 17 ג'יפים הרוסים לגמרי, 5 במצב לא
תקין. 4 טנקים הרוסים, כל השאר במצב תקין.
אצלם: לפחות 25 הרוגים, 10 פצועים - אותם הובילו משדה הקרב,
19 ג'יפים הרוסים, לפחות 1 במצב לא תקין. 4 טנקים הרוסים, 2
במצב לא תקין," דווח דויד קפלן לתוך מכשיר הקשר. "אנו מגינים
עכשיו על תחנה 12!"
באוויר הדהדו מספר יריות ונשמעה צרחה הקורעת את עור התוף.
פיצוץ גם כן נשמע, אמנם מרוחק. דויד תפס את התת-מקלע וירה.
"31 הרוגים!" צעק הוא לתוך המכשיר. "רות-סוף."
מאחורי דויד נשמע רעש איום, ובאוויר הועף כדור טנק, פגע
באדמה בסמוך לג'יפ ערבי, שהאחרון הועף הצדה והתפוצץ.
הדהדו מספר יריות נוספות.
עוד פיצוץ.
עוד יריות.
פיצוצים, יריות, פיצוצים, יריות...
18.8.2002, 16:30, הקו הירוק, תחנה 13, השטחים, ישראל.
"איבדנו את תחנה 12. הם מתקרבים לירושלים."
"גרוע. נשלחת לכם תגבורת. תעצרו אותם בכל מחיר!"
"כן, המפקד..."
18.8.2002, 17:15, הר הבית, ירושלים, ישראל.
הדתי מלמל שוב דבר-מה לא מובן. אני עמדתי, אוחז בידיי
במכשיר מיוחד, שביכולתו לגלות חפצים וגופים חיים דרך מתכת.
הפעלתי אותו והצמדתי אותו לדופן החללית. הבטתי בתוצאות הסריקה
- שום דבר. גלאי החום גם כן לא עבד - הוא הראה כי טמפרטורת
המתכת היא אפס מוחלט...
בעצם, מתכת... זאת לא הייתה מתכת - גלאי המתכות לא עבד.
אבל הטמפרטורה של זה לא הייתה אפס מוחלט! הוא לא יכולה
להיות אפס מוחלט! בטמפרטורת אפס מוחלט האטומים קופאים ועוצרים
מלכת...
גם צילומי רנטגן (שגם אותם ניסיתי), לא עבדו.
הסדק לא הופיע לאחר דבריו של הדתי.
"שרה!" קראתי למתרגמת. הפעם היא הייתה לבושה בבגדים בצבע
בז', על כפתורים, מגוהצים היטב, ומסודרת.
"מה?" שאלה היא בעודה מדליקה סיגריה (ברור שלעשן היא לא
הפסיקה...).
"תגידי לדתי שלנו שיגיד שאנו ממש זקוקים להם. שכבר המון זמן
אנו מחכים לציוויציזציה - "
"הוא לא יגיד 'ציוויליזציה'. בתקופת התנ"ך לא הייתה מילה
כזאת."
"העיקר שיעביר את המסר; בכל מקרה - שכבר המון זמן אנו מחכים
לציוויליזציה אחרת. למישהו מעולם אחר. כדי להעביר טכנולוגיות
שונות, ובכלל, כדי לדעת שיש ביקום יצורים תבוניים חוץ מאתנו,
ושאיתם נוכל לתקשר..."
"לא אחראית על הדיוק," פלטה שרה יחד עם סילון עשן. "אך
מקווה שהוא יגיד משהו באזור..."
"אבל שיגיד! בפעם הקודמת הם הגיבו איכשהו."
"אתה כזה בטוח שהם הגיבו עלינו?"
"הממ... האמת שלא חשבתי על זה..."
"לא?"
"לא..."
"אז תחשוב..."
"אני כבר חושב... למה עוד הם יכלו להגיב? קרה משהו נוסף
באזור?"
"לא נראה לי. אבל אולי בקצה האחר של העולם קרה משהו, וזה
בדרך כלשהי קשור אליהם..."
"גם זה יכול להיות... אז כנראה שלעולם לא נדע... אבל למה
להיות פסימיסטים? מה יכול להיות כל כך גרוע בנסיון? תגידי לו,
ונפסיק להתווכח."
"אנו לא מתווכחים..."
"נו, מה זה משנה?! תגידי לו כבר, וזהו!!!"
"בסדר, בסדר..."
לפתע נשמע באוויר רעש של מסוק. הרמתי ראשי אל-על; למעלה
התעופף לו בנחת מסוק ערבי, מכוון את תותחיו ואת טיליו לעבר
החללית...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.