נשימה ועוד נשימה, סוחבת בכבדות ומקווה.
נשימה ועוד נשימה, מנסה לעצור, ונדמה שמצליחה.
ובלי שום סיבה מחילה אז בוכה, גם אם אין אף אחד סביבה.
יש בה אלפי פינות של חולשה.
קפואה, היא אט אט מאבדת את עצמה.
לא מבינה איך הכל קורס סביבה, והיא נשארת כה שפויה.
היא נלחמת קצת ולבסוף מעמד מחזיקה.
הסערה חלפה, והיא עכשיו שלווה, לעת עתה...

היא נשכבת על מיטה, מנסה לא לחשוב על דבר-
לא על הפחד ולא על עצמה.
אך בשנייה הכל משתנה וצללים עוברים על ידה, מרחפים בתקרתה.
היא מתחילה שוב רועדת, בוכה, ונשמעת אז צרחה, כ"כ כואבת וחדה.
היא מרימה מבטה מעלה ותוהה איך הכל מושלם סביבה,
והיא קורסת בתוכה, והרי, אין לה שום סיבה.
אין צללים בתקרתה, ואין צרחה, ישנה רק שתיקה.
גם אין מבטים בתקרתה.

עכשיו שקט אצלה, והיא שוב איבדה תחושה- משותקת ושבירה.
מרגישה כה תלויה, כה נזקקת. רק טיפת אהבה, טיפת אמונה.
ועננים מופיעים אצלה בראש, וגשם החל יורד, מטפטף ומרקד על
זגוגיות ביתה.
ובחוץ כ"כ קר, ואצלה, אצלה כ"כ חם. וורוד לה, ושחור לה,
ושמח וכ"כ עצוב.
ספק צוחקת, ספק בוכה. ממלמלת מילות ייאוש, או שמא שאריות
תקווה?

היא לא מבינה איך מצליחה לשרוד בתוך עצמה,
מחפשת דרכי מילוט, מחפשת יציאה,
שום דבר לא ישחרר אותה מהאזיקים שעל גופה.
מעולם לא הגיעה אפילו לדלת של חדרה, ספק אם אי פעם ניסתה.
היא מחפה על החוסר בעזרת יתרון, מאשימה לרב את הסביבה, מעין
פיתרון.
נהייתה כה פסימית, או שמא מתיימרת. כ"כ שאפתנית ובכל זאת, כ"כ
מיואשת.

היא נעמדת, מרימה ראשה לתקרה, מחפשת מבטים כמן ילדה קטנה.
אין שם דבר, אך משהו קורא לה. אולי נטרפה וזה סתם נדמה לה.
היא טוענת שהעולם שבחוץ גורם לה לגסוס והורס אותה.
חושבת שאין מי שמבין אותה, ותוהה למה זה קורה לה.
היא לא מצליחה לשכוח, ולא מצליחה לבחור,
משהו בחיים אבד אצלה, ואין לו דרך לחזור.

והיא לא אוהבת להישבר, והיא לא אוהבת את עצמה לסגור.
יש בה מין פרנויה מסוימת, אבל אולי עוד שעה היא לעצמה תחזור...