מסתכל על השעון, הספרות הירוקות של השעון הדיגיטלי מרצדות,
מראות על השעה 22:00. וואוו , כל כך מאוחר חושב לעצמו. מנגב
טיפת זיעה מעל מיצחו ומתחיל לחשב במהירות ובדיקנות את הזמן.
עכשיו 10:00 בלילה, הטיסה יוצאת ב 2:00 לפנות בוקר, צריך להיות
בשדה חצי שעה לפני הזמן, הנסיעה לשדה אורכת שעתיים, וזה כאשר
אין פקקים וכאלה, לא חשוב - בטח היום לא יהיו פקקים. כלומר אני
צריך לצאת מחיפה בשעה 11:30 הכי מאוחר, לנסוע עליה לוקח חצי
שעה בדיוק בשעה זו. יספיק לי לארוז ולהתקלח חצי שעה וזה משאיר
לי חצי שעה להיות איתה. לרגע תחושת הדחיפות במוחו נרגעת כאשר
הוא נזכר בה, אהבה ישנה, אולי אהבה ראשונה - איילת. היא הכי
בעולם... טוב, אין זמן לזה עכשיו, תולש אותה ממחשבתו. זה
מלמעלה, ההוא שם למעלה מקציב לי זמן להיות איתה.
הגוף מצתמרר למחשבה להיות איתה רק חצי שעה. הראש כבר מתפוצץ
מחישובים של זמן. מתחיל לחשוב כמו מכונה. אולי איזה רובוט אדיר
מימדים שבתוכו יש מחשב משוכלל שמריץ כל הזמן מספרים. ספרות
ירוקות מתחילות לרוץ על מול עניו. חש שההתרגשות גורמת למוחו
לפעול מהר יותר ויותר. כאילו כל מה שהוא מסוגל לעשות כעת זה
לחשב דקות ושניות. דקות פחות דקות פחות דקות - נכנס ללולאה אין
סופית והמערכת נתקעת - לא מצליח לצאת מתוך הלופ.
עוצם את עניו, הספרות הירוקות מופיעות שוב. לא מצליח לשכנע את
עצמו לעשות שום דבר אחר. מנער בחוזקה את הראש ופוקח עניים -
זהו הצליח לברוח מהלולאה הזו. כל רגע שעובר לא חוזר ובכל רגע
כזה הוא מחשב שוב כמה זמן ישאר לו להיות עם אהובתו האמיתית -
איילת.
הנה רק זורק את החולצה הזו למזוודה אתקלח בזריזות וכבר חסכתי
עוד חמש דקות, איזה כיף!
מרים את הטלפון, מחייג את המספר שהוא זוכר בעל פה. הוא זוכר
אותו טוב כמו היה עומד על מול עניו כחקוק על קיר בטון לאן שלא
יפנה. שומע את צליל החיוג וחש שוב בשינוי. הוא שנחשב בעיני
חבריו לאמן השליטה העצמית.
קשה היה לו לראות שאין הוא מצליח לשלוט על עצמו, הוא ניסה כבר
הכל על מנת שהתופעות הללו לא יחזרו על עצמם אך לשוא, אין זו
הפעם הראשונה שהוא מתרגש  שהדופק והנשימה שלו הופכים כבדים
כאשר הוא יודע שהוא הולך לשמוע אותה. למעשה לא רק לשמוע, לראות
או כל דבר שקשור בה מקפיץ אותו למקומות אחרים, איזורים נידחים
של ההוויה האנושית. הניח באנחה את השפורפרת.
לא, זה לא הפעם הראשונה. הראשונה הייתה לפני כשבועיים. לרגע
התישב ונזכר. הוא ישב בשלוה בלא כל ענין ונמנם קלות, אויר נעים
חודר מבעד לתריס הפתוח קימעה כאשר לפתע צלצל הטלפון.
"שלום דני, מה שלומך? " היא שאלה
מתוך שלא ממש זיהה אותה ברגע הראשון ורצה למשוך כמה משפטים ענה
בנימוס והיא המשיכה
"ומה אתה עושה? ומה שלום אמא? " ואז זה קפץ לתוכו כמו אבן כבדה
הניזרקת לתוך מים עכורים, מים עומדים. זאת היא. זריקתה של האבן
לתוך המים העומדים גרמה למערבולת בנפשו, לא, לא מערבולת אלה
סופת הוריקן, סופה שדרסה כל שנמצא בדרכה.
הרים את השפורפרת וחייג שנית. "הלו . ." הצתלצל קולה מעברו
השני של הקו. זה כבר כמה שנים שלא פגש אותה.
,הלו . . " ענה לה בקול רגיל. עד כמה שקול יכול להיות רגיל
במצב כזה. מנסה להרגיע את התופים ההולמים ברקותיו.
"נו , אז אתה נוסע היום" כמו קבעה עובדה. ניסה לזהות מתוך קולה
אכזבה או רצון שהוא ישאר ולא יסע.
"כן , , , אני יוצא עוד מעט "
"נו, ויש לך זמן לקפוץ לבקר " שאלה , אמרה.
"בטח, אין שום בעיה". מתבונן בספרות הירוקות המתחלפות והגדלות
על מול עניו הנדהמות - הופכות להיות לענק ירוק רשע - בשעון
הדיגיטלי ליד המיטה.
"טוב . . " עונה  "אני כאן , אתה יודע איפה, אני צריכה לצאת
מאוחר יותר אך תראה את האור בחלון".


כמובן, כמובן שהוא יודע. זרק מבט סביב לראות שלא שכח כלום. אם
רק היו יודעים החברים שלו על המתרחש בנפשו. על זרימת הדם הרוצה
לפרוץ מהעורקים ומהגוף החוצה מרוב מהירות. על ההולם ברקותיו -
כמו זוג תופים ענקי. הוא כבר מדמיין לעצמו: שורה של קניבאלים
וראש השבט בטכס של אכילת לב אדם בסוף השורה כושי גדול מימדים
ערום מחוץ לפיסת בד על מותניו דופק בקצב בשני תופים ענקיים, הם
רוצים לאכול את ליבו!
סוגר את התיק, זורק אותו על מפתן הבית, קופץ בזריזות למקלחת,
מתקלח ומחליף בגדים. כל פעולה כזו על אף שמתבצעת בזריזות לא
רגילה נראת כגוזלת זמן רב ביותר. מציץ על השעון ושוב כועס על
הספרות הירוקות המרצדות אשר עושות יד אחת נגדו כאילו הם
האחראיות על התקדמותו של הזמן. מטיל את התיק על הגב לוקח את
המפתחות ויוצא.
נכנס למכונית ויוצא לדרך, סוף סוף הוא מתחיל להתקדם לכיון הבית
שלה.
מהלך ראשון, להדליק אור, מזגן, חגורת בטיחות. כן, אולי באמת
כדאי להדק את החגורה הפעם צוחק לעצמו  שהרי היום אני באמת
מתכנן לנסוע מהר,  חבל על כל דקה.
אם רק היו יודעים, הם חושבים, כולם חושבים שאני ציפור דרור
חופשי מסרב להתמסד, הם לא יודעים שאני משועבד לאור שבחלונה.
הלילה חשוך, לילה של ראש חודש מצחק לעצמו באירוניה אפילו הירח
נכנס למזימה נגדי ביחד עם הספרות הירוקות.
מהלך שלישי, מעביר למהלך רביעי ומתבונן בספרות הדיגיטליות
הירוקות על גבי לוח השעונים של מכוניתו החדישה. לכל הרוחות
הפעם כועס ממש  גם בשעון הזה הספרות ירוקות וגם הם חלק מהמזימה
נגדי. הכביש מתפתל בין עצי האורן הגבוהים כך שגם קצת אור שיכול
לחדור נחסם ע"י העצים והיער העבות. נו, ביאוש גם היער והעצים
נכנסו לקנוניה, כולם רוצים למנוע ממני להגיע בזמן.
ממש פלוגה שלמה: הענק הירוק בשעון בבית, הירח הזעיר, הספרות
הירוקות בלוח השעונים באוטו, העצים הגבוהים, הכביש המתפתל -
כוחות הרוע והשחור לבשו היום את הצבע הירוק והם נלחמים בי.
ואז זה מגיע, אותו שחשש ממנו ואף לא העיז לחשוב עליו מגיע.
התופים של שבט דב המערות חוזרים להלום באזניו, חש אך הוא כמעט
מאבד שליטה ומכה בהגה. למה הם כולם נגדי? מה עשיתי?
פוקח את עניו לרווחה, רואה דני את המתופף, הטבח ואת ראש השבט
מחייכים חיוך ירוק ברוחב של כל הכביש. חש איך הוא עומד לאבד את
שפיות דעתו. מוריד את הרגל מדוושת הגז ומחליף להילוך יותר נמוך
ומנסה להרגע.
לפניו בכביש הצר נוסעת מכונית פיג'ו ישנה המזדחלת לאיטה תוך
שהיא פולטת כמויות של עשן שלא היו מביישות אונית קיטור בספריו
של מרק טווין.
הכל אבוד חושב ומתבונן מעבר לזכוכית המלוכלכת של הפיג'ו החבוטה
ורואה נהג עטוף בכאפייה לידו יושבת אישה ומאחור ברכב אישה
נוספת ושלושה זאטוטים משתוללים.
מוריד להילוך שני. האלקטרונים במוחו רצים מהר לכל הכיוונים בלא
שליטה. מבטו חסר המנוח מתרוצץ בין הפיג'ו וספרות הירוקות. הוא
מבין, הדרוזי בפיג'ו ומשפחתו הם חלק מין המזימה של היצורים
הירוקים המנסים להרחיק אותו מהאהבה.
לא נותר לעשות כלום, ברמזור אני אוכל לעבור אותו חושב תוך
רחמים עצמיים.
בטח זו אמא שלו, או אולי אמא שלה היושבת לידו. הוא בטח לא ממהר
לשום מקום. כן, אצל הדרוזים יש כבוד למבוגרים, האמא יושבת
קדימה ומאחור עם הילדים יושבת האישה או אולי האחות והילדים
שלה. הוא בטח אחיה הבכור. הוא לא ממהר - בטח יש לו אהבה. חושב
לעצמו בטח קוראים לו אבו-נימר לאחותו בטח קוראים פטמה. זה השם
היחידי של אישה דרוזית שהוא מכיר יש לו שלושה ילדים, הוא לא
ממהר. נתקע לו בראש  הוא לא ממהר, הוא לא ממהר. . .
לאן הם יכולים לנסוע בשעה כזו, בטח להחזיר את האמא שלו או שלה
לביתה או אולי לבקר את אחיו או אחיה, לא , הוא לא ממהר, יש לו
אהבה יש לו אישה ילדים, בטח יש לו בית משלו בכפר, חי חיים
צנועים עם אישתו וילדיו, אין לו בעיה של משכנתא, הוא דרוזי,
אין לו לאן למהר. ולכן הוא נוסע לאט , אין דבר בעולם שיכול
לגרום לו לנסוע מהר. בשימחה הייתי מתחלף איתו! אני רוצה להתחלף
איתך - כמעט צועק לתוך הלילה הירוק.
שוב מבט מהיר לעבר הספרות הירוקות , כמו יש להם רצון משלהן 50
קמ"ש מראה השעון. נו, בטח אבו נימר לא ממהר ממשיך לומר לעצמו
בעצבנות הולכת וגוברת.
האור האדום של הרמזור מתקרב, סוף, סוף , ברמזור אחלוף על פניו
כאילו לא היה בכלל. חושב לעצמו בנשימת הקלה. בהיתקרבו לרמזור
חולף על פני הפיג'ו העיף מבט בפניו של אבו נימר.
לשניה קצרה נתפסו המבטים. אבו נימר עטוף בכפיה על ראשו  ושפם
מעטר את פניו. פנים קשי יום אשר לא משקפים דבר. חושב לעצמו
דני. מחזיר את מבטו לכביש שלפניו ומאיץ.
מחליף הילוך לשלישי ואחר במהירות לרביעי לוחץ את הדוושה בחוזקה
ושומע את המנוע מוחה כמו מצתרף לקנוניה של היצורים הירוקים.
הוא לא שומע את המנוע. מסתכל על הספרות בסיפוק,  100 קמ"ש מראה
השעון. אני אנצח אותכם יצורים ירוקים. רמזור אחד ועוד אחד,
פניה ימינה ואחת שמאלה והוא ניצב מתחת לחלונה הפתוח. מעיף מבט
זריז למעלה ורואה את האור הבוקע משם בהרגשת רווחה.

אבו נימר מגיע עם הפיג'ו המקרטעת שלו לביתה של אחותו. לאט
ובסבלנות עוזר לאימו לצאת מהמכונית, עוזר גם לאחותו גוער
בסבלנות ובטון כועס בילדים שיכנסו הבייתה.
אבו נימר, אחותו, הילדים שלה ואימו נכנסים לבית אחותו
ובעלה.לאחר שהוא מכניס את הילדים של אחותו ומושיב אותם במקום,
ניגש לבעלה של אחותו, מברך אותו במתינות לשלום, חיים טובים
בריאות ואורך ימים. מקקבל את בירכתו של בעל הבית בתודה.
מחליפים נשיקות ואז הוא ניגש לשאר האורחים היושבים מסביב
לשולחן. מחליף דיברי ברכה עם שאר בני המשפחה והאורחים היושבים
בחדר הקטן ואפוף עשן. לאחר קבלת הפנים המסורתית מתישב אבו נימר
על הדרגש הקטן על מול מגש  נחושת מבריק עליו מונחים סיפלוני
קפה שחור חזק. נוטל מהמגש ספל קפה ולוגם לאיטו.
בעודו מקשיב לדברים הנאמרים מסביב לשולחן נזכר אבו נימר באותו
צעיר שחלף על פניו ברמזור. הוא בטח ממהר לחברה שלו, לאהבה שלו,
צעירים בני ימינו זה לא כמו אצלנו הדרוזים, אני חייב לציית
לחוקים הלא כתובים של המשפחה. בטח יקח עוד חצי שעה לפחות בטרם
אוכל להתנצל ולתת את התירוץ הרגיל שלי ולנסוע להיות איתה,
הרצון לצאת ולהיות איתה בוער בעצמותיו, מרגיש את החמימות
הנעימה של איבריה, אך עליו להתעזר בסבלנות, קשה להיות דרוזי
בעל משפחה. הייתי מתחלף איתו.