אני מלטף את הזקן שאני מנסה לגדל כבר חודש ולא מצליח. הלוואי
שהיה לי מה לשתות. הלוואי. חם לי. נורא. אמא שלי יושבת על הספה
מולי ומקשקשת לי על דברים. אני מנסה לעשות כאילו אני מקשיב,
אבל בין לבין אני חושב שזה לא ממש משנה לה. היא רק צריכה לדבר.
היא מוזרה, אמא שלי, היא הלכה עכשיו ללמוד דרבוקה. חזרה הביתה
כמו ילדה קטנה והתחילה להראות לי מקצבים. כל הבית נהייה חפלה
ערבית של רוסיה שמנסה להפוך חברבורותיה. די מצחיק כשאני חושב
על זה, אבל מתי כבר אני חושב על זה? בתכל'ס אני יודע שהיא רק
מנסה לעזור לי, להסיח את דעתי באלגנטיות. אני יודע, מכיר לה
תודה, אבל בעיקר מעדיף שתלך. זו לא הדירה שלה, בשביל מה היא
באה?

ביום שישי שעבר הבטחתי לאורי, סליחה, לרמי, שניסע לחוף
לפלמחים. לא יודע מאיפה הוא צץ עם כל האינפורמציה שלו, אבל
לדבריו הייתה אמורה להיות שם מסיבה ענקית על החוף בערב. הוא
אומר, כן משהו חזק זה הקטע האתני הזה עכשיו שמשלבים אותו עם כל
המוסיקה האלקטרונית הזאת, וגם הוא יושב ומברבר לי על הספה
ומאפר לי על כל הסלון ויזכיר לי את אמא שלי בדיוק בעוד שבוע.
אבל עוד חזון למועד. הנקודה העיקרית היא שבעיקר מתוך איזשהו
שעמום נגרפתי איתו לפלמחים, ושנייה לפני שהגענו, נכנסתי
למבצרוח של אני מצטער בכלל שבאתי. מה לעשות, ככה אני הכי אוהב
את זה.

שבועיים לפני זה אני עומד במכולת מתחת לבניין, סנדלים ומכנסיים
קצרים, ומחכה כבר לשלמה שיסדר את המכונה שלו ושיעשה לי חשבון.
בינתיים שהוא משחק עם הגליל הלבן של הדף של הקבלות, הוא מספר
לי על הבת שלו שמתחתנת עם מישהו נורא מכוער. הוא מספר לי איך
הוא לא מבין איך אפשר להתחתן עם מישהו מכוער ולחיות איתו אחר
כך כל החיים, ואני חושב להגיד לו, עובדה - יש לך בת, אבל אני
מעדיף להצחיק את עצמי מאשר להסתכסך עם מי שעושה לי הנחה של
חמישה שקלים בכל פעם שאני בא. הוא אוהב אותי, שלמה, אני יודע.
אולי אני מזכיר לו את הבן שלו, לפני שהוא חזר בתשובה ונסע
לברוקלין ללמוד באיזה ישיבה של האלה מליובוויטש. בכל פעם הוא
מעכב אותי אצלו במכולת בדרך אחרת, ובכל פעם אני חושב לעצמי
שדי, נמאס, אני לא בא לפה יותר להתבשל בחום הזה ביום שישי, אבל
מיד אני נזכר בחמש שקל הנחה, וכבר נהייה לי קריר בלב.

יש אנשים עם צרות הרבה יותר גדולות משלי, אני חושב לעצמי, מרוח
על המיטה, ומלטף לי את הפנים. אני חושב שאני אתחיל לגדל זקן.
אולי זה ישנה לי את תפישת העולם. אולי זה ישנה לעולם את התפישה
שלי. מיכה התקשר ואמר שהוא רוצה לדבר איתי ושעוד חצי שעה הוא
אצלי. הוא בחולון מסדר לו מערכת באוטו ואחר כך הוא מגיע. ניסע
לאנשהו, הוא ישוויץ בצ'יינג'ר שלו ויגמור לי את עור התוף ואחר
כך נשתה קולה ונלך לישון. בכלל, בזמן האחרון, אני שם לב
שלפעמים אנשים עושים דברים מאד מוזרים בשביל קולה. למשל, פעם
אני ואסף, סליחה, גבי, נסענו עד לירושלים, ביום שישי אחרי
צהריים, רק בשביל לגלות שהכל כבר סגור. הסתובבנו שם במדרחוב
איזה חצי שעה והתבאסנו מהחום. בסוף מצאנו איזה פיצוציה וגבי
קנה מגנה כחול. אני העדפתי לקנות קולה וליהנות לפחות ממשהו. כי
אין שום סיכוי שבעולם שאני אצליח ליהנות ממגנה כחול, ועוד בחום
הזה.

יום שישי, אחרי צהריים, השמש מתחילה להגיע לגבהים נמוכים.
השמיים יפים, מחוץ לחלון כולם הולכים לים ואני מסתכל עליהם.
חושב על שמיל שבטח מזיין איזו הולנדית באמסטרדם, ונזכר איך אני
כאן, בתל אביב, יושב על כסא ברים שתיכף מתפרק אם אני לא מתקן
אותו, וחושב על איך קיבינימט נתתי לרותם להעיף אותי ככה מכל
המדרגות. די, תלך, היא אומרת לי, ואני כמו כלומניק שלא היה
כדוגמתו, כל מה שיש לי להגיד זה, טוב, אני רואה שאין טעם להלחם
בטחנות רוח. ואחר כך אני הולך, יורד במדרגות, וחושב על המבט
שלה כשהלכתי, אומר לי בעיניים מתחננות, אידיוט, בדיוק בטחנות
רוח אתה לא צריך להלחם, אני שלך. אבל אין לי הרבה כח, ואני
נגרר ברחובות בכיוון הכללי של הבית שלי, חושב על איך הולך
להראות השבוע הזה. אני חולף על פני מישהו שעומד בתחנת אוטובוס.
יש לו זקן גדול ושיער פרוע, ואני חושב שזה יפה. יש לו חולצה
צמודה של אנשים רזים ונעלי אולסטאר אדומות. בכלל, הוא נראה מאד
אוורירי ונינוח. רואים שלא קשה לו לעמוד. אני, ללכת בקושי יש
לי כח.

רק עכשיו היא חזרה סוף כל סוף מצרפת. חשבתי שאני מת כבר,
השתגעתי בבית. היא בדרך לפה. אני מסדר קצת את הדירה, שוטף קצת
כלים. לא להראות לה שאבדתי כל אחיזה בחיים אחרי שנסעה. להראות
לה שיכול להיות לי טוב גם כשהיא איננה. אבל באמצע, ואולי זה
סתם מרוב עצלנות, נמאס לי ואני מתיישב על יד השולחן במטבח. אני
מוזג לי קולה בלי גזים ומדליק לי סיגריה. סתם סוג זול שמישהו
השאיר אצלי אתמול. מי עישן את זה? אני מנסה להזכר. אולי אסף?
נראה לי שגבי. על כל פנים, בקרוב היא כאן. אחרי חודש כוס
אוחתו, בקרוב היא שוב בין ידי. אני יודע שאחרי כמה רגעים אני
אתרגל מחדש למידות הרזות שלה. לגוף הקטן שלה. אני מתחיל לחשוב
והאפר מצטבר לי מול העיניים במאפרה. עוד סיגריה ועוד סיגריה.
בינתיים אני גם גומר את הקולה ולא נשאר מה לשתות. אני נבהל
וחושב שבטח יהיה לה חם והיא תהיה צמאה ושכדאי שמהר אני ארד
למכולת ואקנה משהו, כי גם לאכול אין. בזמן שאני לובש את
המכנסיים וכבר עומד לגשת לדלת, אני שוב נזכר איך שלמה יתחיל עם
השטויות שלו. מה יתקלקל לו עכשיו במכולת, הבפלה? אבל החמש שקל,
אני אומר לעצמי, וסוגר את הדלת.

מחרתיים נורית נוסעת. לא נורית, נו, איך קוראים לה? זאתי נו...
רותם, זהו. זכרתי איזה פרח. לא יודע מה יש לי בזמן האחרון עם
הזכרון שלי. אולי יש לי אלצהיימר, שווה לגשת לבדוק. רגע, מה
רציתי להגיד? כבר הספקתי לשכוח.

אני נוסעת לצרפת, היא פתאום אומרת לי. אני איתה בטלפון. אהרון
מחרבן בשירותים בינתיים, למרות שלא הרשיתי לו, והיא אומרת לי
שהיא נוסעת לצרפת. מתי? אני שואל אותה. עוד שבוע ויומיים, היא
אומרת, ביום ראשון, לא הזה, אלא הבא. שונא שאנשים מדברים ככה.
לא הזה, אלא הבא. מה אני ילד מפגר? לא הזה, אלא הבא.
עם מי? אני שואל. עם ליאת. היא אומרת. רק שתיכן? אני שואל. כן.
היא אומרת. אני חושב לעצמי שזה לא ייגמר בטוב, ואני מחפש לי
איזו סיגריה לעשן אבל כל הקופסאות ריקות. אהרון בינתיים מוריד
את המים ואני מבין שהוא יסיים לחרבן בקרוב. הוא מוזר כזה. הוא
תמיד מוריד את המים גם בזמן שהוא מחרבן. שאלתי אותו פעם למה
הוא עושה את זה, והוא אמר שבשביל שלא יהיה ריח. בנאדם חייב
ללמוד את זה ממישהו, אף אחד לא עולה על זה בעצמו. בטח אבא שלו
גם ככה. טוב, תבואי אלי בערב? אני שואל אותה. מעדיפה שתבוא אתה
אלי. היא אומרת. טוב, אני אומר, אני אבוא. אהרון יוצא
מהשירותים וחיוך על פניו. אני מחייך אליו בחזרה חיוך דבילי.
הוא מוציא מצית ומסתכל מסביב על החפיסות שזרוקות בסלון. אחר כך
הוא שואל, מה - נגמר? אני מהנהן. טוב, הוא אומר, אתה בא? ניסע
למכונה.

יום שישי אחר הצהריים, אלא מה. אני בדירה. על המיטה. שוכב.
מחבק את רותם. אני יואב מחבק את רותם. אם לפני שנה מישהו היה
אומר לי את זה לא הייתי מאמין. בחיים לא, אבל עובדה. ולא רק
זה. היא אוהבת אותי, ואני אוהב אותה. והיא מקבלת אותי, עם כל
החפשיות שלי, עם כל ה... אני מנסה לחשב משהו בזמן שאני מסתכל
עליה ישנה. בואו נראה, עוד... עוד שלושה חודשים פחות יומיים
אנחנו שנה ביחד. שנה, ווף. זה המון זמן. והכי טוב, שלא נראה לי
שזה הולך להגמר בקרוב. פשוט טוב לנו מדי ביחד. אני מחייך
לעצמי, מביט בתקרה עם שתי ידיים מסוכלות מתחת לראש, וחושב
לעצמי שטוב שסוף כל סוף קיבלתי כיוון בריא בחיים. אחיזה. אמא
שלי בטח הייתה שמחה.