פעם בחופש הגדול, היינו יושבים במטבח, מסביב לשולחן המרובע
שמפת פלסטיק פרחונית הייתה פרוסה עליו, מתחת לארונות הירוקים
עמדה קערת בננות צהובות, עוד מעט שחורות והיינו אוכלים תותים
שאמא קנתה בשוק, טבולים בסוכר בקערית זכוכית עגולה שאת כל הסט,
כך היא אמרה, קיבלה בחתונה.
כל אלה ושכמותם טבועים מימין לזכרונות, שריחם מתוק כמו פריחת
ההדרים שכבר נעקרו מהעיר ובמקומם נתרוממו מבנים קשוחים, עמוסי
אנשים עייפים מדירות שכורות, מבתי הילדות, מכל מקום שהיו בו
קודם.
השמיים האפירו באותו יום, מתחתם עיר גדולה ובה מכוניות שועטות
לכל הכיוונים, אמרו גם שיהיה חם והרוח ליטפה את המדשאות, העצים
והפרחים המוקפים בנייני אבן ומסביבם גדר. בחדר עמדו שתי מיטות
ושולחן אחד, בוקר נוסף התעורר, מה השעה, השעון לא צלצל. הקפה
קצת מר כמו הקפה הראשון ששתיתי, לא משאיר את טעמו בפה עד
היציאה החוצה. קפה של תחילת היום אכלס את חצי כוס הקרמיקה
שקיבלתי פעם בצבא, יתומה על השולחן, מצטרפת אל שאר הכוסות בקול
נפילה על כיור נירוסטה, כולן מרוקנות.
שוב אותם השירים בתחנה שכולם מאזינים, צעדים מדודים והכל הפך
מוכר כאילו תמיד כך היה: עליה, אחר כך ירידה, שער ומדרגות
עולות. ביום הזה, בסתמיות, אולי טיפשות הבליח רעיון במוחי
הסגלגל. נוירונים קטנים לפתע הסתדרו בינם לבין עצמם, זממו
ליצור נוסחא כימית חדשנית שאמרה: 'הגיע הזמן להפסיק לאכול.
אכלת מספיק עד היום, תני קצת מנוחה, תני לגוף להתרוקן מכל החרא
שהכנסת לתוכו'. חזרתי למקום שלי, עליתי במדרגות נענית לצו
הפנימי המהפכני. סיבוב מפתח בדלת וכבר אני עומדת ליד הארון עם
הפורמייקה המרקיבה מאז שנות השיבעים, מוציאה שקיות של מרק "נמס
בכוס", עוד שקיות של "טובשילים", עורמת אותם לערימה, ביחד עם
קורנפלקס, קופסאות שימורים. ואז כולם כאחד, מגובשים וזוכים
בעידוד מאסיבי מכיווני, מצאו את דרכם בנתיב האווירי המוליך
היישר אל המדרכה דרך ארבעת הקומות של הבניין המכוער ההוא.
הנוירונים נרגעו, המשימה הושלמה. התיישבתי על כיסא באמצע
המטבח, מנגבת את הזיעה, מקשיחה עמדות לקראת הבאות. ובאמת, הנה
כבר מישהו נכנס בדלת, אוחז טרקטור בידו השמאלית. ממה שליהג
בעברית צחה, היה אפשר להבין שהוא נשלח מטעם מועצת השדות שממול,
בתגובה למשימת הנוירונים העצבניים שכנראה לא נשאה חן בעיניו.
הלכתי אחריו איזה זמן, מסתכלת על הטרקטור שהחזיק אשר סימן את
נתיב הטיול, מגלגלת בראשי את האפשרויות לנקמה טרקטורית מצידו.
שלט ניאון מהבהב "השדות שממול" קיבל את פני האלמוני, הטקטור
שלו ואני. התיישבתי על ספסל מאולתר מרגליים של קופסאות
שימורים, במרכז שדה ירוק. מבט שני גילה שהדשא הוא שטיח מפלסטיק
עם דוקרים קטנים מפלסטיק, מהסוג ששמים בתוך מקררים של מעדניות,
שטיח שמשמש מעין ריפוד לתבניות סלטים לבנות. לצופי כלבוטק
וילדיהם ידוע היטב שהן מקום מיסתור למושבות בריאות של
קוליפורמים צואתיים. מושבות אשר כך, מוחבאות מעיני העולם
החיצון באופן מושלם. לאור הידע הזה, החלטתי לשלב ידיים כמו
בריכוז של גן גורג'ט, מחכה לפסק הדין על מעשיי הנלוזים, אני
קורבן של הנוירונים העצבניים. הוא אמר: "בינתיים סוגרים את
המים זה רק חלום רק חלום".