העולם ימות ביום חמישי בשעה 8:30, ייחנק ממנת יתר של פרבולות
ואי שיוויונים ויטבע בים הסדרות החשבוניות. וכל התלמידים אשר
על פני האדמה, בבית הספר, יפלו קורבן למלכודתו המרושעת של
המורה למתמטיקה.
האסון ידוע וגלוי: זה המורה יברור מבין 800 התרגילים החבויים
בספר 7 קשים במיוחד ובעזרת כלי נשקו- המספריים והדבק, יאסוף
אותם באגודה אחת על נייר לבן, חלק ותמים ויכתוב למעלה בכתב ידו
המרושל: מבחן.
רק אז הסבל האמיתי יתחיל. במשך השבועיים הקודמים חזרו התלמידים
על החומר הלא מובן- חזרו מילה אחר מילה ולא הבינו דבר. חזרו
ופתרו את משפטי התלס ודמיון המשולשים על הרחבותיהם, חזרו וניסו
לעשות פשר ומשמעות בין הצורות הסתומות המופיעות בספרי "בני
גורן", ניסו- ולא הצליחו.
ביום המבחן בבוקר קם התלמיד הטיפוסי, התרחץ, התלבש, אכל את
ארוחתו האחרונה וצעד אל האור---------- של הכיתה. הוא התיישב
בשולחן נפרד- עט, עפרון, מחק, אולי גם מדגשים ומחשבון על
שולחנו. אז בא הבוחן עם דפי משבצות וטופס ה"מבחן", זיעה קרה,
רעד, דופק גבוה. התלמיד לוקח עט בידו ---------
שעה וחצי מאוחר יותר פוקח התלמיד את עיניו, הבוחן זועק עליו
לתת את הטופס, אך אין הוא מבין מילה. מוחו המחוק (והשחוק) לבן
אף יותר מדף הבחינה הבתול. וזכרונות אין לו יותר.
"זוהי פונקציה יורדת", ציין זאב בפני תלמידו כשעברו על טבלת
הציונים. והתלמיד ידע רק זאת: שביום חמישי שעבר ב-8:30 בבוקר
מת העולם, אבד אי-שם בין הסדרה לאי-השיוויון.
16.2.05
12:47
|