היום כשחזרתי מהעבודה, ראיתי ילדה קטנה במעיל אדום ובמגפי
פלסטיק זרחניים, מקפצת בתוך שלוליות, נעמדת, מנסה לבדוק עד כמה
עמוק במים יוכלו לקחת אותה מגפיה, לפני שהמים ירטיבו את
מכנסיה. מתעלמת מטיפות הגשם שנופלות על פניה ומרטיבות את שערה,
בוהה בהשתקפותה הצבעונית המביטה אליה מתוך השלולית, שבה
ונעלמת, רועדת תחת משב הרוח הקרה.

ואז חשבתי- לאן נעלמו הימים היפים ההם, כשהיינו ילדים, כשהיינו
מהלכים בתוך המים כאילו הייתה זו סביבתנו הטבעית, כשהיינו
מקפצים על עלי שלכת יבשים, רק כדי לשמוע את הרעש הפריך של
העלים הנמחצים תחת רגלינו, כשהיינו מתגלגלים על הדשא הלח, רק
כדי להתגרד אח"כ בכל גופנו, כשהיינו רודפים אחרי פרפרים,
ותופסים אותם רק כדי לשחררם.

איפה הימים ההם, בהם היינו דוהרים על אופניים ברחבי העיר
ומתחרים זה בזה, כשהיינו משחקים קלאס, ומחבואים וסטנגה על
הקיר, ו- 1,2,3 דג מלוח, כשהיינו בודקים מאיזה גובה אנחנו
יכולים לקפוץ וכמה גבוה אנחנו יכולים לטפס.

איפה הימים ההם, בהם לא פחדנו להתלכלך בבוץ, ואהבנו לבנות
טירות בחול על שפת הים, וללבוש כובע הפוך רק כי זה מגניב, ולא
היה איכפת לנו להסתובב יחפים על הכביש, והיינו שופכים מים על
קונכיות יבשות, מאמינים כי זה יוציא החוצה את "ברלה".

איפה הימים ההם, שכשהטלפון צלצל, אז היינו רבים מי יענה ראשון,
והיינו מתכנסים כל ילדי השכונה בערבים ומשחקים א"ש לילה,
והיינו קוראים לאמא מהחצר וצועקים לה שתזרוק לנו מפתח כי שכחנו
לקחת ונחזור מאוחר.

איפה הימים ההם, בהם היינו בונים בתים קטנים מלגו, ומתלהבים עד
השמיים מפאזל של 200 חתיכות, והיינו מעיפים מהחלון מטוסים
מנייר ומשחקים עם מכוניות הצעצוע על השבילים של השטיח.

איפה הימים ההם, בהם היינו בוכים כשאמא נסעה לכמה ימים, והיינו
צוחקים מהבדיחות של אבא,  והיינו משחקים "ארץ עיר" באוטו בטיול
של שבת, והיינו מחכים להפסקת חשמל כדי לספר צ'יזבטים, והיינו
מאמינים בקסמים ובאליהו הנביא.

איפה הימים ההם, בהם לא חשבנו יותר מדי, לא ניתחנו כל פיסת
מידע שמצאנו, ורק הרגשנו, ואהבנו, וחלמנו, ואמרנו כל מה שעולה
על רוחנו, ועשינו כל מה שמתחשק, ובכינו כשהיה עצוב, וצחקנו
כשהיה מצחיק, גם אם אבא יישן ואסור להרעיש...

איפה הימים ההם, לאן הם נעלמו? לטובת מה זנחנו אותם?
מתגעגעת...
להיות ילדה...
לא לדעת, לא לחשוב, לא להבין.
רק לחיות.
ולאהוב את העולם.